|
| יוני 2007 - מערכת ה "צדק" הצבאית | |
|
אחת מזרועות הכיבוש היא מערכת המשפט הצבאי, והיא כוללת, בין השאר, מתקני מעצר וכליאה, בתי כלא, מתקני חקירה ובתי משפט. המקומות האלה נסתרים מעיני הציבור במידה זו או אחרת. לעתים מתנהלת פעולתם בחשאי. אפילו בתי המשפט הצבאיים, שעל פי העיקרון של פומביות הדיון אמורים לאפשר גישה לציבור ומעקב אחר הדיונים, נמצאים בבסיסי צבא או משטרה שהכניסה אליהם מחייבת היתר מיוחד.
חוקי המשפט הצבאי וצווים רבים מטעמם של מפקדי כוחות צה"ל באזורים הכבושים מופעלים על כל שטחי הגדה והאוכלוסייה הפלסטינית החיה בשטחים האלה נתונה למרותם בכל עניין ובכל היבט של חייה. הכובש הוא הקובע את החוקים והוא המעניש את העובר עליהם. לצרכי דיכוי מיעוטים שמרו כל ממשלות ישראל בספר החוקים שלהן את תקנות ההגנה לשעת חירום מורשת המנדט הבריטי, ותקנה מספר 84 לתקנות אלו קובעת כי חברות בארגון עוין היא עבירה על החוק ויש להעניש בגינה. הגדרת ארגון עוין היא ענין גמיש מאד ונתון כולו להחלטות השב"כ שיש לו מדינה, צבא ובתי משפט העומדים לרשותו ודואגים מאד שכולם כולם יאהבו את מדינת ישראל ואם לא - בכל יום ובעיקר בלילות, פורצים חיילים לבתי תושבים בשטחים הכבושים ועוצרים עשרות אנשים על פי רשימות "מבוקשים" שהכין השב"כ בשיטת "חבר מביא חבר". אלפי פלסטינים נעצרים על חברות בארגון עוין, הנקראת בלשון מכבסת המלים של השב"כ – סכנה לבטחון האיזור. כל ממלאי התפקידים בממשלה הפלסטינית שנבחרה באופן דמוקרטי – שרים, פקידי ממשלה עד לרמת מנהלי המתנ"סים – כל אלה נעצרו והם עומדים למשפט בישראל וגם ייכלאו על העבירה של חברות בארגון עוין. חברות בארגוני סטודנטים, השתתפות בתפילות, ארגון עצרות והפגנות – כל אלה אינם חוקיים על פי ספר החוקים של הכיבוש ועל כל אלה יוטלו ענשי מאסר.
למרות הפארסה והעמדת הפנים כי נעשה צדק בישראל, אין לעצירים פלסטינים שום הגנה מפני עריצות החקירות. החוקר יכול להחזיקם בחקירה כשלושה חודשים מבלי שיוכלו לפגוש בעורך דין. גם במעמד הארכת המעצר, כאשר הם יכולים לפגוש את עורך הדין שלהם, בדרך כלל אין לעורך הדין מושג רב במה נאשם העציר שלפניו. כל חומר החקירה הוא בגדר "חומר חסוי" או "תיק סודי". השופט מעיין בו, מאשר כי החשדות חמורים ביותר, ומאריך את מעצר החשוד. עורך הדין יכול להתנגד כמובן במסגרת כללי המשחק, ובדרך כלל מתחשבים בדבריו אבל עם תום ההארכה יכול החוקר לבקש להאריך את המעצר עוד ועוד ובקשתו תיענה.
גם בבתי המשפט עצמם מתנהלת פרוצדורה מקוממת. לעתים רחוקות מאד מתקיים שם משפט עם עדים והוכחות. בדרך כלל נסגרים רוב המשפטים בעסקות טיעון וכך הסביר אחד מעורכי הדין המגינים על עצירים פלסטיניים: כמובן שאני יכול לנהל משפט עם הוכחות, לדרוש שיביאו את העדים ולחקור את המפלילים אבל זה יקח שנתיים או שלוש. מוטב לי לסגור עסקת טיעון, הבחור ישב חצי שנה או שנה ויחזור הביתה. אפילו המשפחה לוחצת לסגור ענין מהר ככל האפשר.
חלק קשה בעיני מתבונן ישראלי הוא ענין הקנסות והערבויות. גם עצירים ששוחררו עד למשפט ושסכנתם לציבור אינה גדולה – עובדה ששוחררו עד למשפט – משוחררים תמורת תשלום ערבות כספית של אלפי שקלים. לעתים עשרת אלפים או עשרים אלף שקלים. מאין תקח משפחה פלסטינית סכומי עתק אלה? החזרת סכומי הערבות לאחר המשפט, לפעמים כעבור שנתיים או שלוש, הוא הליך ארוך ומסובך וכרוך בטרטורים אין סופיים, בנסיון לעבור במחסומים שבדרך כלל אינו מצליח ובאיבוד ימי עבודה. גם ברוב פסקי הדין, בנוסף על עונש המאסר, מושת על הנאשם קנס כספי של כמה אלפי שקלים חלק קבוע בפסק הדין הוא הקנס המגיע בדרך כלל לכמה אלפי שקלים, סכום הנופל כרעם ביום בהיר על המשפחה שבדרך כלל ממש ברגע זה איבדה את המפרנס העיקרי שלה.
ועל כל הפארסה הזו הכוללת את השב"כ, המשטרה, שרות בתי הסוהר, הצבא, היועצים המשפטיים של מערכת הבטחון והשופטים אמר אהרון ברק, לשעבר שופט בבית המשפט העליון של ישראל, כי "גם בזמן מלחמה חשוב לשמור על זכויות האדם".
|
|
| חוה הלוי |
|
|
|
|
|
|
