|
| פברואר 2007 - החייל המצטלם | |
|
"מהותו של התצלום היא לאשר את קיומו של מה שהוא מייצג. פעם קיבלתי מאחד הצלמים תצלום של עצמי. לא זכרתי, למרות כל מאמצי, שתמונה זו צולמה בשעתה. בחנתי את העניבה, את הסוודר, כדי לגלות באילו נסיבות לבשתי אותם. לשווא. ואף-על-פי-כן, משום שהיה כאן תצלום, לא יכולתי להכחיש שהייתי שם (גם אם לא ידעתי היכן)... הלכתי אל תצוגתו של הצלם כאל חקירת משטרה, כדי ללמוד סוף-סוף מה שלא ידעתי על עצמי."
|
(רולאן בארת, מתוך "מחשבות על הצילום")
|
"שלום רב, כמו שכתבתי, שמי אופיר. רק רציתי לומר,שאני ביצעתי 3 שנים "פשעי מלחמה" כמו שאתם מגדירים אותם. היכיתי ויריתי בפלסטינאים וברכוש שלהם. יש לי אפילו תמונות רבות. ממש נהניתי מזה, ועוד הייתי מפקד, סמל מחלקה ובסוף גם רס"פ. כל הפלוגה עשו דברים דומים. אני חייב להודות שאני גאה במעשיי. אני לא סופר את החיות שאתם קוראים להם פלסטינאים, ואני גם לא סופר אותכם.
[...] בכל מקרה, רק שתדעו, אני בחור די חכם (סטודנט להנדסה), צעיר (23) חילוני, לא איזה מתנחל קיצוני שתמצאו בשטחים..."
|
|
(התקבל דרך אתר יש גבול ב- 23.11.2006 בצירוף שם מלא, כתובת דואל ומס' טלפון)
|
כל עוד הוא יורה וצוחק; כל עוד הוא מביט אל המצלמה וצוהל ללא חשש; כל עוד הוא בוחר את הפוזה לצד הגופה המרוטשת, מסדר את הקסדה, מכוון את הרובה, מניח את זרועותיו על כתפיים שכנות, מרים את אצבעותיו בתנועת V; כל עוד הוא מנציח כך את האחוה שלו עם חבריו, מסדר את תמונותיהם באלבום, רושם מעליהן "נובמבר 03'" או 04' או 05', שומר אותן במחשב שבבית, או קרוב יותר - במחשב שבמשרד הפלוגה, או הכי קרוב - בטלפון הנייד, זה שממנו הוא מתקשר לאמא להגיד ש"הכל בסדר"; כל עוד הוא הולך לשם עם מצלמה; כל עוד הוא הולך לשם עם רובה; כל עוד הוא הולך לשם - החייל המצטלם הוא הפרצוף של כולנו.
צה"ל אינו עוד "צבא הגנה לישראל" אלא "צבא כיבוש לישראל". הוא חוזר ונכשל בהגנה על גבולות המדינה אך מתמקצע ומפנים את תפקידי הכיבוש והדיכוי.
תמונתו של החייל היא תמונתו, אולם פעולותיו נעשות בשמנו. החייל "ממלא" את חובותיו "עבורנו" - אנו שלחנו אותו ואת חבריו לשם - ואם לא שלחנו, אז לא ממש התנגדנו. החייל המצטלם כובש, מדכא, פוגע, שובר, הורס, הורג ומצטלם בשמנו. אותו חייל פועל, מצלם ומצטלם אך האחריות לפעולותיו אינה רק שלו, היא גם שלנו. אנו, שאיננו מתנגדים דיינו לפעולותיו, גם אחראים למעשיו. בתמונותיו משתקף פרצופו אך גם פרצופנו. כשליח ציבור הוא אנחנו.
החייל המצטלם "ראוי" לעמוד הקלון, אך לא הוא הקימו ולא הוא משמר אותו. עמוד הקלון הזה הוא של כולנו.
|
|
| טלי זילברשטיין וישי מנוחין |
|
|
|
|
|
|
