|
| ספטמבר 2007 - "צבא העם", וצה"ל הפרטי שלי | |
|
(א-פרופו "השתמטות", סרבנות, והבעייה האמיתית)
אסף אורון, ספטמבר 2007
בעיני, הויכוח העז על "תופעת ההשתמטות משירות צבאי" מנותק מקרקע המציאות. אני מתקשה לזהות בויכוח הזה את הצבא ששיחק תפקיד חשוב בחיי הבוגרים.
ללא ספק ניתן לזהות בדיון את "צבא העם" - אותו יצור וירטואלי שמגדלים אותנו עליו מגיל אפס, אותו גוף המחזיק אצלנו בזכויות הבלעדיות על חינוך וערכים, על הקרבה ונתינה, על רעות וגבורה, ואפילו על הרומנטיקה. "צבא העם" שאנחנו ממשיכים להאמין בקיומו, והממשיך לקבל 90 אחוזי תמיכה בכל סקר, מככב בויכוח. כולם שואלים: מה קרה, שפתאום לא מוכנים לתרום ל"צבא העם"? או שאלה למתקדמים: האם סירוב מתוך עיקרון הוא דרך לשקם את "צבא העם" - או דווקא חתירה תחתיו, חלק מ"תופעת ההשתמטות"?
אבל אנשים לא "משתמטים", או מסרבים, או מוציאים פטור ממילואים בגלל "צבא העם". הם עושים זאת בגלל צה"ל הפרטי שלהם, אותו הם - או הקרובים להם - חוו על בשרם. וצה"ל הפרטי הזה, הוא הגורם הנפקד - לא, הוא משתמט בזוי - מן הויכוח.
הגיע הזמן שצה"ל יתייצב ויהפוך חלק מן הדיון. אעשה זאת כאן בעזרת מבחר אנקדוטות מצה"ל הפרטי שלי.
התגייסתי בפברואר 1985 והתנדבתי ל"גבעתי", חטיבת חי"ר בהקמה. סתם, הייתי נאיבי. מה שלא ידעתי (ולא הייתי יודע מעולם, אלמלא נתקלתי כמה שנים אחר-כך באחד המפקדים שלנו שסיפר לי) הוא שהייתי גם שפן ניסיון. הימים ימי שלהי מלחמת לבנון הראשונה, והמוטיבציה להתנדבות לקרבי, ובמיוחד לחי"ר, בשפל חסר תקדים - בדיוק כשצה"ל מחליט להוסיף עוד חטיבה שלמה. מה עושים? הרכיבו פלוגה מ"ילדי שמנת" כמוני, ומחבר'ה שבדרך-כלל לא מגייסים, שנפלטו ממערכת החינוך ו/או היו מסובכים עם החוק.
עברנו טירונות מעניינת: למשל, היה בחור אחד שנהג להחליף את קליעי העופרת בפילטרים של סיגריות, ולירות את הפילטרים על "ילדי שמנת" מזדמנים. הוא היה קלע לא רע. בשורה התחתונה, הניסוי נכשל. הפלוגה הזו הגיעה לסוף המסלול בן 15 החודשים, כשהיא מונה כ-20 לוחמים - פחות מגודלה התקני של מחלקה בודדת. רוב החיילים טיפטפו מן הפלוגה מתישהו באמצע - "ילדי השמנת" בעזרת קשרים של אבא, והאחרים בעזרת בעיות משמעת. אלה שהמשיכו, התגאו בעיקר בסיפורי גבורה ממחנה הפליטים ג'בלייה, שם התעללו במקומיים במשך כמה חודשים בסוף 1985. למזלי הועברתי מהפלוגה הזו אל יחידה חטיבתית תוך כדי הטירונות.
ביחידה החדשה החבר'ה היו יותר רציניים, אבל המ"מ התגלה כפסיכופת. לאחר שבועות אימונים ללא שינה, הוא היה ממציא עילות כדי להשאיר את כולנו שבת. עם הזמן הוא התביית על כמה קורבנות - אחד "תחמן" מדי, אחד "ארס" מדי ואחד "חנון" מדי לטעמו - והתעלל בהם באופן שיטתי. קצת אחרי סוף הטירונות התמרדנו והישגנו שיחה עם המ"פ. ראינו שהמ"פ מבין עניין, והוא ביקש סבלנות. היינו צריכים הרבה סבלנות: רק לקראת סוף המסלול הודח אותו קצין. הרבה לפני זה, הקורבן ה"חנון" - ילד טוב ירושלים, הוא פשוט היה קצת עדין - נשבר נפשית, ברח, נענש והודח מהצוות.
פסח 1986. תרגיל בנגב. אנחנו הצוות הותיק, עם מ"מ חדש ושפוי. נסיעה לילית בשיירה בלי אורות. הפלוגה מקבלת שלוש משאיות - אחת עם ברזנט וקשתות, אחת עם קשתות בלי ברזנט, ואחת פתוחה בלי כלום. במשאית שלנו נהג הידוע כחצוף ובעייתי. בנסיעה כולם נרדמים, אבל לי יש שינה קלה. אני שומע את הנהג מתלונן "אני עייף! חייב לנוח!", והמ"מ אומר לו לשתוק ולהמשיך לנהוג. אחר-כך נרדמתי, וגם המ"מ. התעוררנו כולנו באוויר. מסתבר שגם הנהג נרדם. הידרדרנו לתהום. למזלנו, נסענו במשאית עם הקשתות בלי הברזנט, ולבשנו אפודים וקסדות. עפנו החוצה והמשאית התגלגלה מעלינו. אף אחד לא נהרג. אף אחד לא נמחץ תחת המשאית. המ"מ היה מאושפז שבוע בגלל פגיעות פנימיות.
באו לגבות מאיתנו עדות במשפט של הנהג. שאלו אותי אם שמעתי את הנהג מבקש לעצור לנוח. לא שמעתי כלום, אמרתי. (מה קרה, שאתמוך בארס ג'ובניק ואסבך את המ"מ שלנו שנפצע?)
במהלך השירות נתקלתי בקצינים רבים, חלקם מטורפים כמו המ"מ הראשון, חלקם טובים. ככל שעולים בסולם הדרגות, כך קשה יותר למצוא קצינים טובים. אריק ק., המח"ט עליו הוטל להקים מחדש את "גבעתי", היה מנקודות האור הבודדות. אני עדיין זוכר איך בסוף 1986, לפני שקיבלנו מחזור חדש של טירונים לפקד עליהם, הפציר בפנינו שלא נשכח שהם קודם כל בני אדם. כולנו הנהנו בראשינו, ואחרי כמה שבועות כבר התחרינו מי מתעלל בהם יותר.
כן, קיבלנו טירונים חדשים (חזרתי מהיחידה החטיבתית לגדודים, כדי לתרום כמפקד; עוד פעם הנאיביות הזאת). אחד מהם הגיע מהבקו"ם עם נעליים פגומות. הנוהל פשוט: החייל נשפט, יוצא זכאי ואז מונפקות לו נעליים חדשות. במשך שנה שלמה בה הייתי סמל המחלקה שלו, הבחור נשפט על הנעליים כל חודשיים-שלושה, אבל נעליים חדשות אף פעם לא הגיעו. הוא העביר את המסלול הקרבי עם נעלי ספורט לבנות.
באמצע 1987 סיים אריק, אותו מח"ט מופלא, את תפקידו. לרוע המזל הוא הצליח להסתבך בסוף ברומן עם קצינה סדירה במטה שלו (הוא היה נשוי, בן 40 פלוס). במקומו הגיע חוזר בתשובה עם מבט מרושע: אפי פיין, לימים אפרים איתם - פופוליטיקאי ושר בישראל. בדיוק אז החליט הרמטכ"ל החדש דן שומרון, שמותר שוב ללכת עם כומתה על הכתף ולא על הראש כמו שרפול גזר (ידיד שלי בילה שבועיים בכלא שש בגלל כומתה על הכתף). אדון פיין הסתייג: "אצלי בחטיבה ימשיכו עם כומתה על הראש". הוא הקים משטרה חטיבתית שפשטה על טרמפיאדות, תפשה חיילים שיוצאים ביום ששי בצהריים, והחזירה לבסיס כל מי שהיה בלי כומתה על הראש.
באותו קיץ המ"מ שעבדתי איתו, חבר טוב מימי המסלול, היה המחמם הראשי בקטטה המונית שפרצה בין הפלוגה שלנו לפלוגה המסייעת. אני ועוד כמה טמבלים עמדנו באמצע וניסינו להפריד. כל השאר - כולל הסמ"פ - הצטרפו לחינגה במרץ. חבר שלי הודח ואני הפכתי בן לילה למ"מ"מ"מ (ממלא מקום מ"מ(. מה קרה לחבר שלי, תשאלו? האם הגיע לכלא? דרדור חצי גדוד לקטטה המונית זה קצת יותר גרוע מכומתה על הכתף, לא? זהו, אז כנראה שלא. הוא עבר לתפקיד-רוחב במפקדת החטיבה, שם הפך מהר מאוד לחביבו של המח"ט פיין. תוך כמה חודשים, כשיצאתי לחופשת שחרור, הוא חזר לגדוד בתור מ"מ"מ"פ (ממלא מקום מפקד פלוגה), של.... אותה פלוגה מסייעת שהלך איתה מכות. חבר שלי והמסייעת עשו סולחה ויצאו לחיים חדשים יחדיו. ואיזה חיים.
בדיוק אז פרצה האינתיפאדה הראשונה, והחבר שלי וכמה מן החיילים החדשים שלו הפכו לגיבורי משפט גבעתי ב': הם לקחו מפגין פלסטיני לפרדס והרגו אותו ממכות. במשפט הם טענו שהכאה לצורך ענישה היתה הוראה מגבוה, ברוח "לשבור ידיים ורגליים" של יצחק רבין. אני מאמין להם, אבל בית המשפט לא האמין. המג"ד אישר את גירסתם והפך בזאת אף הוא לנאשם : http://www.soldiertestimony.org/Israel/1987-1999/Document.2004-07-20.1031
המח"ט אפי פיין, שהתבלט באותם ימים בברוטאליות שלו, הכחיש שנתן הוראה כזו - ובית המשפט האמין לו. כן המפקד! : http://www.soldiertestimony.org/Israel/1987-1999/Document.2004-07-18.5327
אני כאמור יצאתי לחופשת שחרור לפני כל הבלאגן הזה. איזה מזל. הגדוד היה עדיין זרוק בנגב לצד הכביש, ליד משאבי שדה. מצב האספקה היה מחפיר. ביום בו יצאתי לא היה אפילו לחם במטבח הגדודי. תפסתי טרמפ על הבוקר עם משאית מבסיס הנ.מ. הסמוך, שיצאה לנסיעה יומית: להביא לאנשי הקבע של הנ.מ. לחמניות טריות ממאפייה בבאר-שבע.
עד כאן. יכולתי להוסיף עוד עשרות סיפורים, או אולי חוויות מן המילואים - על סמח"ט שבא לישון איתנו לילה אחד במוצב בגשר דמיה, והתוודה על תשוקתו לרוץ על הגשר ולתקוע כדור בראש של המפקד הירדני; על יחידת מילואים קרבית שמבלה חודש בשנתיים ביציקת קוביות בטון ובניית גדרות במקום להיות בבית עם המשפחה, כי חיל ההנדסה לא רוצה לוותר על מכסת ימי המילואים שלו; על בסיס ראש הנקרה, בו חיילים וחיילות לא קרביים הסתובבו חסרי מגן במרחק 10 מטר מן החיזבאללה, ואנחנו המילואימניקים משמשים ככיסוי תחת; ועוד ועוד. אבל הבנתם את הפרינציפ, ומן הסתם גם לכם יש סיפורים דומים.
כן, יש המוצאים בצבא את אהבת חייהם, או את החברים הכי טובים. בשעת קרב יש גם גילויי גבורה בשטח. ומה שבטוח, בסוף לומדים להעביר את הבעסה בסבבה. אבל בגדול, מדובר בואריאציות שונות על "מילכוד 22": חווייה סתמית, מטומטמת עד אבסורד, רווייה בזילות חיי אדם, ברוטאלית, מערערת, משפילה ומשחיתה.
יש צה"ל "צבא העם", ויש צה"ל הפרטי שלנו - מקום בו נכנסים לכלא בגלל כומתה על הכתף, אבל מלמדים אותך לגנוב ציוד מיחידות אחרות, ולגנוב מטירונים חדשים זה ספורט לאומי; מקום בו אתה לומד לבצע פשעים גרועים בהרבה מגניבה, בלי להניד עפעף. מקום בו התעללו בחבר טוב שלך, וניצלו מינית את אחותך. מקום בו מישהו במשפחה שלך ניצל בנס ממוות חסר טעם, או חס וחלילה נהרג. מקום בו האוייב האמיתי, מי שבאמת יהרוג אותך או "רק" יוציא אותך מדעתך, הוא שרשרת הפיקוד שמעליך.
עם פרוץ האינתיפאדה השנייה הגעתי לכדי סירוב. מזמן ידעתי שבין ביטחון המדינה לבין מה שהקולונלים והגנרלים קוראים לו "ביטחון המדינה", הקשר הוא בדרך-כלל הפוך. לא יעזור לכל הפרשנים, הפוליטיקאים וגיבורי הסלון: ראיתי את הקצינים האלה בפעולה, טעמתי מנחת זרועם ואני יודע בדיוק עם מי יש לי עסק. (אנשים המסוגלים לברוא ולקיים משך 15 שנה את היצור האורווליאני הקרוי "רצועת הביטחון בדרום לבנון", שם ביליתי חודשיים בשנת 1986 - הם פשוט סכנה לציבור.)
מבנה האופי שלי, הרקע החברתי שלי, ותחושת האחריות שנחתה עלי עם ההורות - הובילו אותי לסירוב פומבי תוך הסתכנות במאסר (נאיבי, כבר אמרתי?). אחרים לא מסוגלים. אולי גם לא מודעים, עדיין מאמינים למה שאומרים בטלוויזיה ובעיתון, למה שלימדו אותם בגנון על "צבא העם" - ולא מקשרים בינו לבין צה"ל הפרטי שלהם. ואולי הם פשוט פחות נאיביים. אז כל אחד מגיע לפיתרון הפרטי שלו.
נכון, יש גם טרמפיסטים גמורים, שהיו משתמטים בכל מצב ומכל שירות. על הרצף ביניהם לבין אידיאליסטים גמורים שמוכנים ללכת לכלא לשנתיים במקום להיות בצבא, נמצא רוב עם ישראל. עם ישראל שהפסיק מזמן לעשות מילואים, שנושם לרווחה כשהילד הולך להיות ג'ובניק קל"ב, ושלא מרים גבה כשהבן-דוד מוציא פרופיל 21 במקום להתגייס. כי בשקט בשקט, עם יד על הלב, עם ישראל יודע עם מה יש לו עסק.
השאלה היא לא למה יש יותר "משתמטים". השאלה היא איך עם שלם ממשיך להסכים שיקריבו את הילדים שלו למולך הזה כברירת מחדל, ללא תנאים, דור אחרי דור. ואולי סוף-סוף ההסכמה מתחילה להיסדק.
האמת היא שמחוץ לזרקורים, בשכונות ובעיירות הקיפוח, ההסכמה הזו תמיד היתה בעירבון מוגבל. בכל התקופות היו נערים רבים מהפריפריה שפשוט לא טרחו להתגייס, או נעלמו קצת אחר-כך: אם המדינה דופקת אותם באופן כללי מגיל אפס, למה שיתנו לה גם לדפוק אותם באופן אישי משך שלוש שנים? הצבא ויתר עליהם די בקלות. עכשיו, ההתפכחות מחלחלת אולי גם אל המעמד הבינוני - ספק בשר התותחים הראשי של צה"ל.
הסרבנות וההשתמטות אינן אותו הדבר; אבל הן שני צדדים של אותו מטבע, שני סימפטומים של אותה מחלה. ולמחלה קוראים צה"ל, צבא שיש לו מדינה. ובעצם שתיים: ישראל והשטחים. החווייה הצה"לית אינה בהכרח גרועה מזו של צבאות אחרים. מה שמייחד את צה"ל, זה שיש לו שני עמים - הישראלים והפלסטינים - בכיס הקטן. צבא זה כמו כלב שמירה, לטוב ולרע. מה שאנחנו רואים בישראל ובסביבתה בדור-שניים האחרונים, זה מה שקורה כשנותנים לכלב השמירה לנהל את הבית.
אז הגיע הזמן לדבר על זה ברצינות. אני יודע, זה מפחיד: מה יחליף את צה"ל במרכז מדורת השבט? בעיקר עכשיו כשעם ישראל כל כך מפורד ומבוהל? אבל יש לי תחושה שעד שלא נתעמת עם הבעייה חזיתית - עד שלא נתפוש את צה"ל, אותו גולם שקם על יוצרו, ונחזיר אותו למקומו ולגודלו הטבעיים - לא יהיו לנו לא שלום ולא ביטחון.
ותאמינו לי: גם לצה"ל זה יכול לעשות רק טוב.
|
|
| אסף אורון |
|
|
|
|
|
|
