טקס הענקת פרס ליבוביץ,

מיסודה של תנועת "יש גבול"

לאורי אבנרי ולחגית עופרן

(דברי ברכה מאת פרופ' עדה יונת, זוכת פרס נובל לכימיה)

בצוותא ת"א ביום ב' 30.1.12 בשעה 20:00

הכניסה חופשית

בכאב רב, אנו חברי תנועת יש גבול מודיעים:
פרץ חברנו איננו.
פרץ קדרון, חבר, שותף למאבק, איש יקר, לא עמנו.
נפרד ממנו מחר יום שני, 7.11.11 בשעה 14:00
בבית הקברות של קיבוץ קריית ענבים.

אני מניח שסיפור הצטרפותי למעגל אוהדי תנועת 'יש גבול' זכור ומוכר לחלק מקוראי אתר זה, והוא מתגמד, כמובן, מול סיפוריהם של כל אלה שהעזו שנים רבות לפניי להשמיע את מחאתם, להילחם על עקרונותיהם ולשלם מחיר כבד פי כמה. אך כיון שהשבת ההיא והשעה ההיא שבה השמעתי לראשונה את דברי המחאה שלי בכיכר (היא כיכר מלכי-ישראל של אז, הקרוייה כיום כיכר רבין) וכל הימים שבאו בעקבותיה שינו את חיי בצורה כה משמעותית, אספר כאן רק בקצרה את השתלשלות הדברים.

זה היה בשבת בצהריים – השבת שחתמה את השנה הראשונה לאינתיפאדה הראשונה. הייתי אז בן חמישים וארבע, על סף שחרור מלא משירות-המילואים (אותו עשיתי כל השנים במסגרת חיל-החינוך, ועיקרו כתיבה לגלי צה"ל וללהקות הצבאיות). אל מאורעות האינתיפאדה הראשונה, שעליהם קראתי ושמעתי יום-יום, ככולם, נוסף סיור בן-יום בלבד שערכתי ברחבי פיקוד המרכז – בהזמנת מפקד הפיקוד, האלוף עמרם מצנע, שאותו לא הכרתי קודם לכן. הוא שמע ממש במקרה שיר-מחאה בשם "צלם אדם" שהושמע בתכנית טלביזיה שהנחיתי, והציע שאצא עם אחד מקציני החינוך שלו "לראות את הדברים בשטח". הדברים הנוראים שראיתי ושמעתי באותו סיור (שעל מקצתם סיפרתי בקצרה לו ולחברי המפקדה שלו, שביניהם היה גם קצין צעיר בשם גבי אשכנזי) זיעזעו אותי כל כך, עד שבמשך הימים (והלילות) שבאו מיד אחר-כך התחלתי להעלות את רשמיי בכתב, כמוכה תזזית, תחת הכותרת: "אנחנו יורים גם בילדים".

ואז צלצל אלי ביום ששי חבר לעבודה, הבמאי סיני פתר, איש 'יש גבול'. "מחר, שבת, בשעה שתיים תיערך בכיכר מלכי ישראל הפגנה לציון תום השנה הראשונה לאינתיפאדה", אמר. "תנועת 'יש גבול' וכמה מהתנועות האחרות עומדות להיפגש מחר בצהריים בכיכר מלכי-ישראל, להפגנת מחאה. פניתי למספר אמנים בבקשה שישתתפו בעצרת, אך רובם התחמקו בתירוצים שונים", אמר. "האם תוכל להשתתף בעצרת ולשאת בה דברים, או לקרוא משהו שכתבת?"

אמרתי לו שלצערי עלי להיות באותו ערב בבאר-שבע, שם עמד לעלות לראשונה על הבמה מחזה של ארתור מילר שתרגמתי. "אז לפני שאתה יורד לבאר-שבע עצור רגע ליד הבמה שלנו בכיכר ומסור לי כל שיר שתבחר. ואחד השחקנים שלנו יקרא אותו בשמך", אמר סיני.

לקחתי אתי את השיר הארוך שכתבתי ועצרתי ליד רחבת העירייה בדרכי לבאר-שבע, כדי למסור את הדפים לסיני, במאי העצרת. הכיכר היתה ריקה. המפגינים הצועדים היו עדיין במרחק כמה רחובות ממנה. "לא תאמין, אבל לא הצלחנו למצוא אף שחקן שהיה מוכן לעלות על הבמה", אמר סיני. "נמצא פה רק נתן זך, המוכן לדבר ולקרוא משיריו. מה דעתך שתעלה אתה עצמך על הבמה, תקרא את השיר, ואז תיסע לבאר-שבע?".

כבר סיפרתי את הסיפור הזה פעמים רבות, אבל כולו דברי אמת: אני נשבע שידעתי, ידעתי היטב, שברגע שאני עולה על הבמה ההיא ומשמיע אפילו חלק קטן מהדברים החריפים-מאד שכתבתי, ישתנו חיי – חייו של "מר 'שרתי לך, ארצי'", הפזמונאי וכותב העצרות החגיגיות למוסדות השונים, כולל צה"ל. מעולם לא הייתי גיבור גדול, אבל באמת ובתמים לא היססתי דקה. הרגשתי שאם אתחמק מהבקשה, אבגוד בכל מה שהאמנתי והרגשתי כל חיי. תהלוכת המחאה הגיעה אל הבמה והקיפה אותה. ראיתי סביב הרבה חברים מוכרים. סיני הסתכל בי, לראות מה אעשה. עליתי על הבמה וקראתי במשך כעשרים וחמש דקות את השיר הארוך שכתבתי, המדבר לא רק על הרג ילדים ועל "כלובי זכוכית", אלא בעיקר על זכותם של של בני העם הפלשתינאי למדינה משלהם ודגל משלהם והגשמת אותו חלום, שהיה חלומנו שלנו רק לפני כמה עשרות שנים.

כשקראתי את הדברים, היה נדמה לי שיש התרגשות בין הסובבים את הבמה. אולי מפני שלא ציפו לשמוע דווקא ממני דברים כה בוטים. כשירדתי מהבמה, הקיפוני רבים, ובעיני כמה מהם היו דמעות. גם בעיניי. ואני ידעתי שעשרים וחמש הדקות האלה היו מעין "טקס החניכה" שלי. מעכשיו גם אני חבר בתנועה שכה הערכתי – "יש גבול".

השיר שקראתי עורר הדים סוערים משני המחנות. 'העולם הזה' הדפיס את כולו בגליון אותו השבוע. בשבת שלאחר מכן דאגתי לשלוח גם את השירים האחרים שכתבתי באותו חודש נסער לכל מערכות העתונים ('הארץ', 'דבר', על המשמר', 'זו הדרך', 'העיר', 'ידיעות אחרונות', 'מעריב' ועוד). וכולם הודפסו, ולרוב בהבלטה. פרץ קדרון, איש 'יש גבול', תרגם את עיקרו של השיר שקראתי בכיכר לאנגלית, והוא נדפס מיד בשפע עתונים ואתרים בעולם כולו, ונמצא בכמה מהם עד עצם היום הזה. שאילתה של ח"כ יהואש צידון הביאה לכך ששר הבטחון יצחק רבין הודיע מעל בימת הכנסת שהורה "לגרוע אותי" (בגיל 54!) מחיל החינוך של צה"ל. ואז הגיעו האיומים ברצח, ושריפת המכונית בחצר ביתי, וכל שאר התופעות הלא סימפטיות שרק קירבו אותי יותר אל חבריי המפגינים, ושיכנעו אותי למעלה מכל ספק שכל עניין ה"סיקריקים" (שהמשיכו לשרוף מכוניות ודלתות מדי שבוע במשך כשלושה חדשים, מבלי שנעצר איש מהם) אינו מעשה ידיהם של כמה קנאים מטורפים, אלא מבצע המתוכנן מלמעלה, מן הכתובת הרשמית שהופיעה על כמה מהמכתבים שהגיעו לידי. מבצע שנועד להפחיד את משמיעי-המחאה, ודווקא את אלה שנחשבו עד אז מתונים למדי, אבל שמם היה מוכר לכל. עובדה שעד עצם היום הזה, במדינה היודעת לאתר מבוקשים אי-שם במלון בדובאי או ברכבת הנוסעת במרחבי רוסיה, לא נחשף או נעצר אדם מכל אלה שסיכנו את חייהם של אזרחים רבים כל כך (שהרי די היה בכך שדלת בוערת אחת באמצע הלילה בקומה הרביעית של בית-מגורים צפוף תגרום לשריפת-ענק, שבה ייספו עשרות ומאות של ילדים, נשים, זקנים, חולים ובריאים גם יחד).

בעקבות השבת ההיא באו עשרות מפגשים, מחאות, מאמרים, ראיונות, עצרות-הזדהות (כמו המפגש בערב פסח על צלע ההר המשקיפה אל חברי 'יש גבול' העצורים בכלא שש, ועוד), ביקורים במשפט 'קציני גבעתי' ב'בית הירוק' ביפו וביקורים בכפרים פלשתינאים (הנמשכים עד היום). וגם עכשיו, כשהשנה השבעים וחמש לחיי עומדת להסתיים, אני חש הערצה ואהבה לכל חבריי הוותיקים, ולכל ממשיכיהם הצעירים יותר, הממשיכים יום-יום ושבוע-שבוע בפעילות האנושית והמוסרית המבורכת והמובנת כל-כך – במסגרת 'שוברים שתיקה', 'האנרכיסטים', 'רופאים למען זכויות האדם' ושאר הארגונים האלה, המצילים בפעולותיהם  את כבודנו כבני-אדם.

7.6.11

השיר "צלם אדם" מבוצע שוב, לאחר שכל העותקים של הביצוע המקורי הושמדו:

הנאום "אנחנו יורים גם בילדים", מתוך "העולם הזה" (לחצו להגדלה):

מהו הרגע שבו האינדיבידואל חוצה את הגבול של הקיום הלאומי? מהו הרגע שפרט ועוד פרט נאספים לכלל, שעבורו הגבול של הקיום הלאומי אינו אלא סיפור מן העבר, גדר תיל חלודה שרק שביל עיזים חולף לידה? נדמה לי שבימים אלו אנחנו נמצאים שם, גם אם רבים מאיתנו החיים במדינת ישראל אינם מאמינים בכך, המציאות סביבנו במזרח התיכון מובילה לשם. הספירה לאחור החלה מזמן. אין לי את היכולת לשים את האצבע הרגע שבו היא החלה. אני יודע מתי היא החלה עבורי.

נובמבר 1982 בהיותי בן 17, מתרחש פיצוץ הבניין בצור. עשרות אנשים נהרגים בפיצוץ מסתורי של בניין השב"כ הישראלי בעיר. מדינת ישראל שפלשה ללבנון חצי שנה לפני כן, מכריזה על יום אבל לאומי לחללי צהל ולכוחות הביטחון שנהרגו באסון ונשמעת צפירה בכל רחבי הארץ. גם בבית הספר התיכון בראשון לציון, בו אני לומד, נאספים כולם לטקס התייחדות עם הנופלים.

מקריאה בעיתונים הישראלים אני לומד ביום שלפני הצפירה, שרבים מבין עשרות ההרוגים בבניין הם תושבי לבנון. כולם יורדים אל חצר בית הספר לעמוד בצפירה בטקס הזיכרון. אני נשאר במקומי בכיתה, לא זז. הצפירה קודחת ברחבי היקום הישראלי ואני יושב. סגן מנהל בית הספר מסייר בין הכיתות לגלות משתמטים. הוא מופתע לראות אותי יושב שם. הוא פוקד עלי לקום ולרדת אל החצר. אני לא יכול להשתתף בטקס אבל שמבדיל בין הרוגים ישראלים לבין הרוגים לבנונים, נשמעת תשובתי בחלל הכיתה הריק. אני לא זוכר מה קרה לאחר מכן. זה לא חשוב. שם נולדה אצלי זכות הסירוב ואיתה המפגש עם עקרונות השיוויון והצדק החברתי.
נובמבר 1988 מגיעה לביתי מעטפת המילואים החומה. חודש מילואים בעזה. את צור, צידון, שכם ובנותיה דרסו רגלי בנעלי צבא גבוהות, ובגלגלי קומנדקר גדולים באמצעם של לילות, תוך כדי צווחות שירה של חיילים במרכז מחנות הפליטים. שרתתי בצבא הגנה לישראל כחייל סדיר. כאשר עזבתי את הצבא, עם תעודת השיחרור, ידעתי שלא אחזור לשם. הבריחה להודו, נפאל, תאילנד הייתה קצרה. הימים הם ימי המהפכה הפלסטינית, ובשמה הרשמי, האינתיפאדה הראשונה. ילדים, נוער, נשים ומבוגרים. פועלות ופועלים, סוחרים ומשכילים. ארגוני עובדים ואגודות נשים. כולם גויסו למאבק העממי, שכלל הפגנות ושביתות, מרי אזרחי שמטרתו השגת עצמאות לעם הפלסטיני הכבוש.

בינואר 1989 יום לפני לכתי למילואים בעזה הלכתי לצפות בסרט מיסייה ורדו של צ'ארלי צ'אפלין ולהאזין להרצאה של חיים גנז בעקבותיו. באולם הסינמטק בבית מפעל הפיס, הרגשתי לראשונה שתחושת השייכות שלי לכל מה שהוא ישראלי הולכת ומתפוגגת. תמונות הסרט רצו, ודברי חיים גנז נאמרו. ואני בקושי רואה, בספק מקשיב. רק ידיעה אחת פילחה אותי שוב ושוב, מחר אני עומד להתייצב בפני מפקד הגדוד בצאלים כדי לאמר לו – אני לא הולך לדכא את הפלסטינים במאבק שלהם, אני לא הולך לעזה.

החודש בכלא חלף במהירות, ניכנסתי אליו מבוהל ויצאתי אדם שעשה מעשה. אדם ששם גבול לחברה בה הוא חי. את יש גבול הכרתי באופן רופף מהעיתונות ואולי גם מההפגנות. הנוכחות של ארגון פעילים, חיילי מילואים, שמסרבים לקחת חלק בדיכוי ועושים את סרובם פומבי העניק לי כוח רב. לפני סרובי, יצרתי קשר עם דורון וילנר, שריכז את פעילות יש גבול בתל אביב, ודיווחתי לו על הצטרפותי לסרבנים. לאחר שיצאתי מהכלא התמדתי בהגעה למפגש השבועי בדירתו של יגאל עזרתי בתל אביב. עשרות אנשים הגיעו למפגש שרחש עשייה. האינתיפאדה הראשונה הייתה מגנט לפעילות של השמאל לטובתה.

הקיום הלאומי, אותה אחוות חיים משותפת בישראל עבור הציבור היהודי, שחייתי אותה כילד וכנער, והייתה חלק מחיי כפי שחינכו אותי הורי ומורי, התפוצצה בפני במבחן ההתמודדות שלי עם המציאות, במקום שבו התחלתי להיות אדם חושב ואחראי למעשיו. הקיום הלאומי דיבר על אחווה, סולידריות, אנושיות. אולם רק במפגשים האלימים עם העם הפלסטיני, מלחמת לבנון הראשונה, פעילות הדיכוי של הכיבוש בהיותי חייל, והאינתיפאדה הראשונה, רק אז יכולתי להבין שלקיום הלאומי יש גבול ושאני לא מוכן לקבל אותו יותר. ההגדרה שלי כאדם שנולד יהודי ולכן הוא ראוי לקבל יותר מהאחר שחי כאן, הפכה למטרד עבורי ולא זכות שכדאי לנצלה. המובן מאליו, הקיום הלאומי היהודי, הפך להיות שקר חברתי שראוי למאבק עד לחשיפתו.
יש גבול הייתה המסגרת המרכזית לניתוץ השקר של הכיבוש בזמן שהחברה הישראלית הייתה ציונית וסולידרית. כולם יצאו נגד הסרבנים. מיאנוש בן גל ועד ליוסי שריד. המנהיגות סחבה איתה מאות אלפים, בגין בכיכרות ושרון היה מלך ישראל. אולם מאז השתנו הגיבורים – האחים עופר, יצחק תשובה ולב לבייב הם הגיבורים החדשים והמנהיגות הולכת לכלא בגלל שחיתויות. החברה הישראלית אמנם הפכה לאדישה, אבל גם התעייפה מהקונפליקט המתמשך. אין מי שמוכן לשלם את המחיר. הסרבנות נבלעת היום בתוך גל של השתמטות מהסדיר ומהמילואים. הצבא איבד את ערכו כמסגרת מלכדת לחברה הישראלית הציונית. הפעולה המצפונית של בודדים הפכה עם הזמן לסוג של קונצנזוס בנוגע לאופיה הלא שיוויוני של החברה הישראלית. הטובים הולכים לביזנס וכל היתר סובלים מהפערים החברתיים. הימין הקיצוני שמסרב להשתנות אינו בקונצנזוס כעת. אפשר לאמר שמה שעשו ואמרו ביש גבול חדר היטב למרכז הקונצנזוס. ראשי שבכ ומוסד לשעבר מזהירים מפני הסכנות הכרוכות בהמשך הכיבוש.

במקביל לפעילותי ביש גבול, בראשית שנות התשעים, יצרתי יחד עם שותף, ארז חרודי, תערוכת אמנות שעסקה בניצול השכול למען תעשיית המלחמה, עבורי זו היתה פעולת המשך לסירוב שלי בתיכון להצטרף לטקס הנופלים הסלקטיבי וגם המשך להיותי סרבן שירות בשטחים הכבושים. התערוכה זכתה להצלחה והייתה התרסה גדולה כנגד האתוס הלאומי המרכזי – הנצחת הנופלים. הטענה של התערוכה הייתה, שהנצחת הנופלים מגוייסת להמשך המלחמות והתחמקות מפיתרון הסיכסוך הישראלי פלסטיני. אחד מאלפי המבקרים, אמנון רז-קרקוצקין שאל – את ארז ואותי – מה אתם מציעים?

השאלה של אמנון רז-קרקוצקין נותרה חקוקה בי הרבה זמן. הבנתי אז שללא הצבת אלטרנטיבה למציאות הקיימת, המעשה הפוליטי של סירוב או התרסה כנגדה ישיג את מבוקשו באופן חלקי. פשוט לאמר לא זו הסתפקות במעט כאשר המטרה היא שינוי פני החברה למען שיוויון וצדק חברתי. מאז סרובי הראשון, חלפו שלושים שנה, ומאורעות פוליטיים כבדי משקל שינו את פני המציאות. לא זה המקום למנות אותם. אולם המהפכה הפלסטינית שהייתה יחידה במינה בנוף של סוף שנות השמונים בעולם, נותרה כמגדלור בנמל קטן, שאורו הראה את הדרך למה שמתחולל סביבנו בימים אלו. העמים הערביים מחוללים מהפכות בתביעה לדמוקרטיה וצדק חברתי. כל שנותר לנו, סרבני העבר, הוא להצטרף אליהם. זו ההצעה שלי, אנחנו יכולים להמשיך לסרב לדכא, להמשיך לסרב לכיבוש, אבל לאמץ את המהפכות הערביות ולאמר להן – כן!

ניר נאדר הוא רכז סניף תל אביב של ארגון העובדים מען וחבר בדעם – מפלגת פועלים.

זה היה היום לפני 29 שנים. מוצאי שבת ה-5 ביוני 1982. אחרי ההפגנה "המסורתית" לציון 15 שנה לכיבוש (אתמול "חגגנו" 44 ל-67 באותו מקום) התכנסנו בסלון של תמי ברגר כ-40 פעילים לדון ב"עתיד התנועה" שטרם נולדה. ה"קוניונקטורה" הייתה מסובכת. יום קודם ביצע הארגון הפורש של אבו נידל ניסיון חיסול של שגריר ישראל בלונדון וצה"ל הגיב בהפצצת מחנות הפליטים בלבנון, תוך כדי הפרת הסכם הפסקת האש שנשמר 11 חודשים. אש"ף הגיב בירי קטיושות לשטחים ריקים, אבל היה ברור לנו כי כבר למחרת צה"ל ייכנס ללבנון. היו אנשים עם צווי שמונה בכיס, והם התאמנו במשך השנה האחרונה על כיבוש לבנון.

הדילמה שלנו הייתה לא פשוטה. במשך כמה חודשים אספנו כ-350 חתימות של חיילי מילואים המכריזים על סירוב לשרת מעבר לקו הירוק. העצומה באה בתגובה לדיכוי אלים של מיני-אינתיפאדה שפרצה בשטחים בפברואר 1982 ביוזמת ארגוני החברה האזרחית הפלסטינית, שהחליטה לפעול באמצעים לא אלימים. צה"ל דיכא באכזריות (יחסית לאותם ימים) והרג עשרות מפגינים. אם אינני טועה רצינו לקרוא לתנועה שלא נולדה "קו ירוק". אבל מה עושים עכשיו שצה"ל עומד לפלוש ללבנון?

ההתלבטות הייתה בין עמדת מיעוט שהציע להוציא מודעה מיד למחרת עם נוסח העצומה ושמות החתומים, לבין הרוב שהציע "להקפיא" את הפרסום עד יעבור זעם. בתנועה הגברית הזאת יושבת הראש של הישיבה הייתה רעיה כהן. אני סברתי שלא יעבור זעם אלא מתחיל עידן חדש, ואין מה להכניס את העצומה למקרר אלא לזרוק לפח. חייבים להפשיל שרבולים ולהתחיל לאסוף מהר חתימות לקראת סירוב לשרת בלבנון. רעיה ביטלה את דברי כ"נבואת זעם" והדיון נמשך בין שתי העמדות. אבל מרגע שהתברר שהרוב מצדד ב"הכנסה למקרר" התעוררה מייד השאלה הבאה, מה עושים מחר בבוקר?

לכולם היה ברור כי חייבים לסרב לשרת בלבנון, אבל הסירוב הפומבי, הפוליטי, לא היה מיידי. עד לניסוח עצומה והחתמת כ-300 תומכים ראשונים לקח לנו יותר מחודש, ויצאנו לאור במסיבת עיתונאים רק באמצע יולי. עד אז רבים מקרב הנוכחים בפגישה התגייסו ואחרים מצאו דרך אישית לא להגיע ללבנון, בעיקר על ידי אי התייצבות או נסיעה לחו"ל, אבל עוד לא היה סירוב פומבי. אני קבלתי את תפקיד דובר התנועה כברירת מחדל: הרי היה ברור שחייל הג"א כמוני לא יישלח ללבנון ולא לכלא, לכן אוכל לדווח על כליאתם של כל האחרים…

מעשי הסירוב הפומביים הראשונים היו של המג"ד אלי גבע, שסירב לפקד על הפלישה לביירות, ותת אלוף עמרם מצנע שהתפטר מתפקידו כמפקד פו"מ במחאה על הפלישה ללבנון (אם כי הדבר התפרסם רק ב-24 בספטמבר). הסרבנים הראשונים מטעם התנועה היו, למיטב זכרוני, דניאל טימרמן וצביקה צורף, בתחילת ספטמבר, אחרי שאש"ף עזב את ביירות, ולפני הטבח בסברה ושאתילה. הטבח נתן לנו את הדחיפה העיקרית, כאשר בהפגנת "ה-400.000" אספנו כ-2000 חתימות.

ואיך צץ השם "יש גבול" באותה ישיבה מתוחה וצפופה בסלון של תמי ברגר. על יד אנדרה דרזנין ישב מישהו שהפריע לו כל הזמן. בשלב שהתחילו לזרוק שמות לתנועה החדשה אנדרה איבד את סבלנותו וצעק: "די נודניק, יש גבול". בחושיו התקשורתיים קלט מייד אדם קלר כי זה השם המתאים ביותר לתנועה, ונוצרה הסכמה כללית כי לא יכול להיות שם יותר מתאים לתנועת חיילים המסרבים לעבור את גבולות המדינה וגבולות המוסר. מפרספקטיבה של 29 שנים מזדקר השם יש גבול במלוא עוצמתו, לא רק בגלל התאמתו לתנועה, אלא בגלל מה שהוא חושף ביחס למדינת ישראל: מדינה ללא גבולות טריטוריאליים ומוסריים, השואפת להתפשטות, ובכך מביאה למעגלי אלימות, מוות וסבל חוזרים ונשנים. אחרי הנסיגה מלבנון ב-1985 הכילה התנועה את "חוק יש גבול" על השטחים, אבל היציאה משם הרבה יותר מורכבת. להבדיל מהגבול הבינלאומי בצפון, מדינת ישראל איננה מכירה בקיומו של גבול בינה לבין "יהודה ושומרון".

—————————-

*הדברים אינם מבוססים על תיעוד שיטתי אלא על זיכרוני בלבד. אחרי 29 שנים יש סיכוי שזיכרוני איננו מדוייק, ובוודאי איננו מלא. אשמח לקבל הערות כדי לתקן אי דיוקים ולהוסיף פרטים חשובים שהחסרתי. את שם הנודניק אין צורך למסור לי, גם אם הייתי זוכר לא הייתי מזכיר. יש גבול.

ביום שבת 7 בינואר 1989 בבוקר שמעתי נקישות בדירתי בירושלים. מאחר ולא ציפיתי לאורחים נהגתי בזהירות הראויה לאיש שמאל שמוטרד מעת לעת בכל מיני איומים, ושאלתי "מי שם"? "משטרה" ענה לי הקול מעבר דלת. הסתכלתי בעינית, וראיתי שני שוטרים במדים. פתחתי את הדלת, והשוטרים הגישו לי זימון לבוא למחרת למשטרה לחקירה. "באיזה עניין"? שאלתי, והם סירבו לענות, אני מניח שגם לא ידעו.

למחרת התייצבתי כנדרש במשטרה ושם התברר לי כי החקירה נוגעת לפנקס שירות 2 שפרסמה "יש גבול". נשאלתי כל מיני שאלות הקשורות לתנועה ולפנקס, מי כתב, באיזה בית דפוס, מי הדובר וכיוצא באלה שאלות, ועל כולן סירבתי לענות בנימוק שמדובר בחקירה פוליטית. שוחררתי בערבות עצמית. גם ישי מנוחין הוזמן לחקירה באותו עניין.
למחרת החקירה, יום שני 9 בינואר 1989, הופיעה ידיעה על כך ב"הארץ", (מאת לילי גלילי), בה צוין בין השאר כי שלחתי מכתב תלונה לכל השרים וחברי הכנסת מהסיעות הדתיות, על כך שמטרידים שוטרים לחלל את יום השבת בעניין שאין בו פיקוח נפש.

ואכן, במכתבים אל כל חברי הסיעות הדתיות בכנסת, אגודת ישראל, ש"ס והמפד"ל תהיתי הכיצד כופים על שוטר יהודי במדינה המגדירה עצמה יהודית, לנסוע ביום שבת קודש (פרשת וארא) למילוי משימה (שהתבררה גם כחסרת שחר) שניתן לבצעה בימי חול? כמובן שבמכתב גם הדגשתי את הסכנה שבחקירות פוליטיות מצד המשטרה והשב"כ. היום הקורבנות הם אנשי "יש גבול", כתבתי, ומחר זה יגיע לבני הישיבות.

המכתב גרם למבול של שאילתות מצד חברי הכנסת הדתיים לשר המשטרה דאז, איש מפלגת העבודה חיים בר לב (רמטכ"ל לשעבר). השר נקלע למצוקה ונזקק לתשובות פתלתלות, שהרי ברור לכל בר בי רב שלא הייתה כל הצדקה לאותו חילול שבת. אם זיכרוני אינו מטעני, בסופו של דבר השר התנצל בפני חבריו הדתיים לקואליציה, וגם התחייב כי דברים כאלה לא יישנו.

מכתבי הפך אותי לשעה קלה לחביבם של כלי תקשורת חרדים. מה פתאום, הם התעניינו, חילוני ואיש שמאל כמוני מוטרד מחילול שבת?
הסברתי להם כי יום השבת הוא יום מנוחה מעמל השבוע, וגם מבלי להיות דתי יש לאפשר לעובד לממש את יום המנוחה ולא להטרידו בענייני עבודה, אלא אם כן מדובר בפיקוח נפש. ניצלתי את ההזדמנות וניסיתי לקעקע את הסטריאוטיפ שיש לחרדים על אנשי שמאל, כאילו מדובר בזוללי דתיים. למשל, אמרתי להם, אני תומך בפטור משרות צבאי מטעמי דת ומצפון ולכן תומך בפטור לבני הישיבות שתורתם אומנותם, אבל מבקש להרחיב את העיקרון גם לפציפיסטים ומתנגדי כיבוש.

השבועון החרדי "יום השישי" פרסם את מכתבי במלואו (13 בינואר 1989) וגם ראיין אותי. (אמנון אברמוביץ הקדיש לנושא קטע שנון במדורו השבועי ב"מעריב" – 20 בינואר 1989). כעיתונאי הצעתי לעורך "יום השישי" אתגר: לפרסם טור שבועי, בתקווה שייצר דיאלוג בין איש שמאל חילוני לבין הציבור החרדי. תן לי לחשוב, אמר, וכעבור מספר ימים השיב: בוא נעשה ניסיון, אבל אם יהיה שיטפון של מחאות מצד הקוראים, זה ייפסק. ועוד תנאי: אסור לפגוע בכבודם של רבנים. הסכמתי.

וכך נולד הטור "חילוני לא חרד" שהחזיק מעמד קרוב לשנתיים. (הטור הראשון פורסם ב- 10 בפברואר 1989, והטור האחרון ב- 26 באוקטובר 1990). לא זו בלבד שלא הייתה מחאת קוראים, אלא שרבים ראו בכך שינוי מרענן. להוציא ביקורת על רבנים, בעיקר כאלה המוגדרים "גאוני הדור", נהניתי שם מחופש שעלה לעתים על זה שעמד לרשותי בעיתונים חילונים בהם כתבתי. יכולתי לבקר בחריפות את הצבא, השב"כ והמשטרה, את הכיבוש, את מערכת המשפט כולל שופטים, את האפליה נגד ערבים, לכתוב בגנות הגזענות, נגד נשק גרעיני, בוודאי שלא הייתה בעיה להצליף בממשלה (שבה השתתפו גם החרדים) בנושאי ביטחון, במדיניותה הכלכלית שהעשירה את הטייקונים ורוששה את העניים, ולדבר בשבח רעיוניות שמאליים כמו שוויון, אחווה, דמוקרטיה (מדינת כל אזרחיה) ושלום.

"יום השישי" כבר לא קיים, אבל אנצור בליבי פרק מרתק כיצד פעילות ב"יש גבול" וחקירה משטרתית מסוכנת הובילה לטור עיתונאי שבין השאר גם תמך בסרבנים. במסגרת הטור טבעתי את האמרה כי אם אצטרך לבחור בין הרב שך שמתנגד להתנחלויות ולכיבוש משום שיש בהם התגרות אסורה באומות העולם לבין פקודות הרב אלוף, אני בוחר ברב שך. חבל שמי ששמים עצמם כממשיכי הרב שך, סטו מדרכו והלכו לשטחים הכבושים.

לאחר שהגשנו את העתירה לבג"ץ בדרישה לחקירת כל האחראים על הטלת פצצת הטון שחיסלה את שחאדה בעזה ב - 22 ביולי 2002 ועוד 14 חפים מפשע, ביניהם בתו בת ה – 14 ואשתו, פנו אל התנועה ובקשו שנשלח נציג להשתתף בדיון על הנושא הזה, בהשתתפות טייסים מח"א במסגרת לימודי האזרחות של כיתות י"א וי"ב.

הסכמתי להשתתף ויצרתי קשר עם מנהלת ביה"ס שתיאמה איתי את הזמן והסבירה לי איך מגיעים לביה"ס.

יום לפני הדיון, בשעות אחה"צ התקשרה אלי מנהלת ביה"ס והודיעה לי שלצערה, השתתפותי בדיון התבטלה. כששאלתי אותה מה הסיבה, הסבירה לי שהופעל עליה לחץ מאסיבי ע"י שרת החינוך דאז לימור לבנת.

זהו, אז אם חשבנו שאנחנו חיים במדינה דמוקרטית, אז יש לנו חומר למחשבה מחדש על השאלה המעניינת הזו.

"… האחווה הפנימית של חיילי המילואים היתה גם מקור כוחו של הצבא אך גם נקודת התורפה שלו. כשסירבתי, ביולי 1983, לצאת עם הגדוד שלי ללבנון, ידעתי שאיני מסכן הרבה, כי במהלך השנה הקודמת נידונו קרוב לשמונים סרבני מילואים לעונשי מאסר שנעו בין עשרים לשלושים וחמישה ימי מחבוש. לא מחיר כבד מדי על איֿציות בעת מלחמה!

אבל הצבא היה מודע לפופולאריות של הסרבנים בתוך יחידותיהם. גם אם רוב החיילים והקצינים לא היו שותפים להחלטתם, בוודאי לא בתחילת המלחמה, הם לפחות כיבדו אותה. בשני ימי האימונים שקדמו ליציאת הגדוד ללבנון, עמדתי במרכזו של מין פורום פוליטי מתמשך: כולם, מן המג"ד ועד הטבח, ניסו לשכנע אותי לשנות את דעתי. הטיעונים התחילו בַּכבוד שצריך לרחוש להחלטות שקיבלה ממשלה דמוקרטית נבחרת, והסתיימו בַּקלון שעלול להיות כרוך בכלא צבאי. אבל אחרי שנה של מאבק למען סירוב לשרת בלבנון, היו פעילי "יש גבול" בקיאים ומורגלים בוויכוחים מסוג זה. הספר שהוצאנו רק זמן קצר קודם לכן על הזכות לסרב זכה כבר לפרסום רב.[1] הטיעון היחיד שעשוי היה להסיג אותנו מעמדותינו – ועל כך העידו רבים מן הסרבנים – היה שאנחנו מניחים לחברינו לסכן את חייהם, בעוד אנחנו ספונים לנו בביטחה בין כותלי הכלא הצבאי.

חברי לגדוד עשו עוד ניסיון אחרון לאלץ אותי להישאר איתם: הם קשרו אותי וסחבו אותי בכוח לתוך האוטובוס שיצא לעבר הגבול הלבנוני… כך רצו לחסוך ממני את הכלא, אך בה בעת לאפשר למצפון שלי להישאר שָקֵט. הודיתי להם, אבל ביקשתי שיורידו אותי מהאוטובוס במרחק כמה קילומטרים מהגבול, וכך היה. איחלתי להם שיחזרו בריאים ושלמים וירדתי, כשהנשק, האפוד והשכפ"ץ הכבד עלי. למחרת דן אותי המח"ט לעשרים ושמונה ימי מחבוש, ומיד נתן לי צו גיוס חדש, לסתיו… בלבנון.

בכלא הצבאי זכו הסרבנים ליחס של כבוד רב. צריך לומר שאחרי שנה של מלחמה, הפכה תופעת הסרבנות לתופעה נפוצה בגדודי המילואים. באותו חודש, יולי 1983, הייתי אחד משמונהֿעשר סרבני מילואים שריצו את עונשם בכלא, מרביתם חיילים וקצינים שסירבו לשקוע שוב בביצה הלבנונית, אחרי שכבר התנסו בה בעבר. רובם לא היו שייכים לשמאל הרדיקלי, רחוק מזה: היו כמה קיבוצניקים חברי "שלום עכשיו", והיו כמה אזרחים לא פוליטיים במיוחד שפשוט סלדו ממה שראו או נאלצו לעשות בעצמם בתקופת המילואים הקודמת שלהם. מכיוון שהיינו מבוגרים משאר האסירים – חיילי סדיר שנידונו על עבירות משמעת – וגם מן השוטרים הצבאיים ששמרו עלינו, נהנינו ממידה רבה של אוטונומיה וזכינו לביקורים בלתי פורמליים רבים. האגף שלנו היה מוקף גדר תיל פשוטה, שלא מנעה לא את המפגשים עם הקרובים לנו וגם לא את ההברחות של כמות מרשימה של פחיות בירה וחבילות סיגריות, שהיינו מחביאים בעומק בורות חפורים בקרקעית האוהלים שלנו. בני ניסן, שבילה חופשת קיץ במרחק שני קילומטרים מן הכלא והיה בא לבקר כמעט מדי יום, התמחה בהטלת פחיות מעבר לגדר, עד ליום שבו צנחה אחת מהן על ראשו של סוהר. וגם אז הוסדר העניין במהרה: תמורת כמה חפיסות סיגריות, הואיל האיש לשכוח את מה שראה.

בין הביקורים היותר רשמיים איני יכול שלא למנות את זה של המ"פ שלי, שבעת חופשה מלבנון מצא לנכון לבוא לראות מה שלומי ולספר לי שלא היה שום חלל בגדוד שלנו, מצב שנעשה יותר ויותר נדיר בלבנון של אותם ימים…"

מתוך "על הגבול" העומד להתפרסם בהוצאת "כרמל"