יש גבול

אני מניח שסיפור הצטרפותי למעגל אוהדי תנועת 'יש גבול' זכור ומוכר לחלק מקוראי אתר זה, והוא מתגמד, כמובן, מול סיפוריהם של כל אלה שהעזו שנים רבות לפניי להשמיע את מחאתם, להילחם על עקרונותיהם ולשלם מחיר כבד פי כמה. אך כיון שהשבת ההיא והשעה ההיא שבה השמעתי לראשונה את דברי המחאה שלי בכיכר (היא כיכר מלכי-ישראל של אז, הקרוייה כיום כיכר רבין) וכל הימים שבאו בעקבותיה שינו את חיי בצורה כה משמעותית, אספר כאן רק בקצרה את השתלשלות הדברים.

זה היה בשבת בצהריים – השבת שחתמה את השנה הראשונה לאינתיפאדה הראשונה. הייתי אז בן חמישים וארבע, על סף שחרור מלא משירות-המילואים (אותו עשיתי כל השנים במסגרת חיל-החינוך, ועיקרו כתיבה לגלי צה"ל וללהקות הצבאיות). אל מאורעות האינתיפאדה הראשונה, שעליהם קראתי ושמעתי יום-יום, ככולם, נוסף סיור בן-יום בלבד שערכתי ברחבי פיקוד המרכז – בהזמנת מפקד הפיקוד, האלוף עמרם מצנע, שאותו לא הכרתי קודם לכן. הוא שמע ממש במקרה שיר-מחאה בשם "צלם אדם" שהושמע בתכנית טלביזיה שהנחיתי, והציע שאצא עם אחד מקציני החינוך שלו "לראות את הדברים בשטח". הדברים הנוראים שראיתי ושמעתי באותו סיור (שעל מקצתם סיפרתי בקצרה לו ולחברי המפקדה שלו, שביניהם היה גם קצין צעיר בשם גבי אשכנזי) זיעזעו אותי כל כך, עד שבמשך הימים (והלילות) שבאו מיד אחר-כך התחלתי להעלות את רשמיי בכתב, כמוכה תזזית, תחת הכותרת: "אנחנו יורים גם בילדים".

ואז צלצל אלי ביום ששי חבר לעבודה, הבמאי סיני פתר, איש 'יש גבול'. "מחר, שבת, בשעה שתיים תיערך בכיכר מלכי ישראל הפגנה לציון תום השנה הראשונה לאינתיפאדה", אמר. "תנועת 'יש גבול' וכמה מהתנועות האחרות עומדות להיפגש מחר בצהריים בכיכר מלכי-ישראל, להפגנת מחאה. פניתי למספר אמנים בבקשה שישתתפו בעצרת, אך רובם התחמקו בתירוצים שונים", אמר. "האם תוכל להשתתף בעצרת ולשאת בה דברים, או לקרוא משהו שכתבת?"

אמרתי לו שלצערי עלי להיות באותו ערב בבאר-שבע, שם עמד לעלות לראשונה על הבמה מחזה של ארתור מילר שתרגמתי. "אז לפני שאתה יורד לבאר-שבע עצור רגע ליד הבמה שלנו בכיכר ומסור לי כל שיר שתבחר. ואחד השחקנים שלנו יקרא אותו בשמך", אמר סיני.

לקחתי אתי את השיר הארוך שכתבתי ועצרתי ליד רחבת העירייה בדרכי לבאר-שבע, כדי למסור את הדפים לסיני, במאי העצרת. הכיכר היתה ריקה. המפגינים הצועדים היו עדיין במרחק כמה רחובות ממנה. "לא תאמין, אבל לא הצלחנו למצוא אף שחקן שהיה מוכן לעלות על הבמה", אמר סיני. "נמצא פה רק נתן זך, המוכן לדבר ולקרוא משיריו. מה דעתך שתעלה אתה עצמך על הבמה, תקרא את השיר, ואז תיסע לבאר-שבע?".

כבר סיפרתי את הסיפור הזה פעמים רבות, אבל כולו דברי אמת: אני נשבע שידעתי, ידעתי היטב, שברגע שאני עולה על הבמה ההיא ומשמיע אפילו חלק קטן מהדברים החריפים-מאד שכתבתי, ישתנו חיי – חייו של "מר 'שרתי לך, ארצי'", הפזמונאי וכותב העצרות החגיגיות למוסדות השונים, כולל צה"ל. מעולם לא הייתי גיבור גדול, אבל באמת ובתמים לא היססתי דקה. הרגשתי שאם אתחמק מהבקשה, אבגוד בכל מה שהאמנתי והרגשתי כל חיי. תהלוכת המחאה הגיעה אל הבמה והקיפה אותה. ראיתי סביב הרבה חברים מוכרים. סיני הסתכל בי, לראות מה אעשה. עליתי על הבמה וקראתי במשך כעשרים וחמש דקות את השיר הארוך שכתבתי, המדבר לא רק על הרג ילדים ועל "כלובי זכוכית", אלא בעיקר על זכותם של של בני העם הפלשתינאי למדינה משלהם ודגל משלהם והגשמת אותו חלום, שהיה חלומנו שלנו רק לפני כמה עשרות שנים.

כשקראתי את הדברים, היה נדמה לי שיש התרגשות בין הסובבים את הבמה. אולי מפני שלא ציפו לשמוע דווקא ממני דברים כה בוטים. כשירדתי מהבמה, הקיפוני רבים, ובעיני כמה מהם היו דמעות. גם בעיניי. ואני ידעתי שעשרים וחמש הדקות האלה היו מעין "טקס החניכה" שלי. מעכשיו גם אני חבר בתנועה שכה הערכתי – "יש גבול".

השיר שקראתי עורר הדים סוערים משני המחנות. 'העולם הזה' הדפיס את כולו בגליון אותו השבוע. בשבת שלאחר מכן דאגתי לשלוח גם את השירים האחרים שכתבתי באותו חודש נסער לכל מערכות העתונים ('הארץ', 'דבר', על המשמר', 'זו הדרך', 'העיר', 'ידיעות אחרונות', 'מעריב' ועוד). וכולם הודפסו, ולרוב בהבלטה. פרץ קדרון, איש 'יש גבול', תרגם את עיקרו של השיר שקראתי בכיכר לאנגלית, והוא נדפס מיד בשפע עתונים ואתרים בעולם כולו, ונמצא בכמה מהם עד עצם היום הזה. שאילתה של ח"כ יהואש צידון הביאה לכך ששר הבטחון יצחק רבין הודיע מעל בימת הכנסת שהורה "לגרוע אותי" (בגיל 54!) מחיל החינוך של צה"ל. ואז הגיעו האיומים ברצח, ושריפת המכונית בחצר ביתי, וכל שאר התופעות הלא סימפטיות שרק קירבו אותי יותר אל חבריי המפגינים, ושיכנעו אותי למעלה מכל ספק שכל עניין ה"סיקריקים" (שהמשיכו לשרוף מכוניות ודלתות מדי שבוע במשך כשלושה חדשים, מבלי שנעצר איש מהם) אינו מעשה ידיהם של כמה קנאים מטורפים, אלא מבצע המתוכנן מלמעלה, מן הכתובת הרשמית שהופיעה על כמה מהמכתבים שהגיעו לידי. מבצע שנועד להפחיד את משמיעי-המחאה, ודווקא את אלה שנחשבו עד אז מתונים למדי, אבל שמם היה מוכר לכל. עובדה שעד עצם היום הזה, במדינה היודעת לאתר מבוקשים אי-שם במלון בדובאי או ברכבת הנוסעת במרחבי רוסיה, לא נחשף או נעצר אדם מכל אלה שסיכנו את חייהם של אזרחים רבים כל כך (שהרי די היה בכך שדלת בוערת אחת באמצע הלילה בקומה הרביעית של בית-מגורים צפוף תגרום לשריפת-ענק, שבה ייספו עשרות ומאות של ילדים, נשים, זקנים, חולים ובריאים גם יחד).

בעקבות השבת ההיא באו עשרות מפגשים, מחאות, מאמרים, ראיונות, עצרות-הזדהות (כמו המפגש בערב פסח על צלע ההר המשקיפה אל חברי 'יש גבול' העצורים בכלא שש, ועוד), ביקורים במשפט 'קציני גבעתי' ב'בית הירוק' ביפו וביקורים בכפרים פלשתינאים (הנמשכים עד היום). וגם עכשיו, כשהשנה השבעים וחמש לחיי עומדת להסתיים, אני חש הערצה ואהבה לכל חבריי הוותיקים, ולכל ממשיכיהם הצעירים יותר, הממשיכים יום-יום ושבוע-שבוע בפעילות האנושית והמוסרית המבורכת והמובנת כל-כך – במסגרת 'שוברים שתיקה', 'האנרכיסטים', 'רופאים למען זכויות האדם' ושאר הארגונים האלה, המצילים בפעולותיהם  את כבודנו כבני-אדם.

7.6.11

השיר "צלם אדם" מבוצע שוב, לאחר שכל העותקים של הביצוע המקורי הושמדו:

הנאום "אנחנו יורים גם בילדים", מתוך "העולם הזה" (לחצו להגדלה):