טקס הדלקת המשואות 2011
תנועת יש גבול
הדלקת משואות
לישראל צודקת, שוויונית וראויה.
הטקס התקיים ביום ב', 9.5.2011, בשעה 19:45
בכיכר ע"ש אמיל גרינצויג (מול משרד ראש הממשלה שבגבעת רם), בירושלים.
טקס בו הודלקו משואות להפסקה מידית של האלימות המיותרת והכיבוש של השטחים הפלסטינים, לתיקון העוולות שאנו גורמים, לתיקון היחס לחלשים שבקרבנו, לציון העצמאות הישראלית בצד הנכבה הפלסטינית ולתקווה לשלום עם כל שכנינו.
פתיחה:
ישי מנוחין (יש גבול):
היום אנו מציינים את מותם 22,867 חללים ישראלים ועשרות אלפי חללים פלסטינים, מצרים, סורים, ירדנים ולבנונים. והרשימה הולכת וגדלה.
זכינו לשמוע אתמול את נשיא המדינה, שמעון פרס, מהגג ש"לא חיפשנו מלחמות, הן נכפו עלינו. אבל משהותקפנו, לא ניתנה לנו רשות להפסיד אפילו אחת מהן. ומשניצחנו חזרנו לשחר שלום." המשיך היום ראש הממשלה, בנימין נתניהו, "אני יודע מה גדול הכאב, אני מכיר על בשרי את תחושת הגדיעה של אבר מגופנו, את הצלקת שלעולם לא תגליד עד תום, את תחושת החורבן וההחמצה… אבל קצרה ידי. אני יודע שגם כשהאומה כולה מלווה אתכם, נגזר עליכם לצעוד לבד עם הכאב". עליו הוסיף שר הביטחון, אהוד ברק, "הרגעים הכי קשים שלי במהלך חיי הצבאיים היו אלה בהם עמדתי מול דלת וידעתי שמהצד השני ניצבים אנשים שאני צריך לומר להם שהבן שלהם, או הבעל, או האבא – כבר לא יחזור".
מדהים כיצד חסרי אחריות אלה, דמגוגים זולים, מהגגים שלום וכאב ושולחים את בני הדורות הצעירים אל שדה הקרב. ידם תמיד קצרה ואינה מושטת לשלום, הם יודעים עד כמה גדול הכאב אבל הם מסתדרים עימו, צלקות המלחמה מוכרות להם וכאבי השלום רחוקים מהם.
כאשר כתב דילן תומס "ולמוות לא יהיה שלטון", הוא לא הכיר את מנהיגיה הנוכחיים של החברה הישראלית. למוות הקרב והולך של צעירי האזור, ישראלים ופלסטינים כאחד, יש ממשלה – ממשלת ישראל – ממשלה שממשיכה לקדם עתיד של מלחמות לנצח בעבורנו ובעבור כל שכננו.
אני שמח וגאה להזמין מדליקי משואה שנושאים עיניים לעתיד אחר. אני מזמין אתכם ואתכן להדלקת משואות להפסקה מידית של האלימות המיותרת והכיבוש של השטחים הפלסטינים, לתיקון העוולות שאנו גורמים, לתיקון היחס לחלשים שבקרבנו, לציון העצמאות הישראלית בצד הנכבה הפלסטינית ולתקווה לשלום עם כל שכנינו.
דברי מדליקי המשואות:
עזיז אל-טורי (אל-ערקיב)
דפנה בנאי (מחסום-ווטש בקעת הירדן):
אני, דפנה בנאי, פעילת מחסום-ווטש , שמחה להדליק משואה לכבוד תושביה החוקיים של בקעת הירדן, בשם האנשים הצנועים והאמיצים שכל מבוקשם הוא להיות חופשיים בארצם ועל אדמתם, ואשר מדינתי, הופכת את ביתם לכלאם. הורסת את בתיהם, עוצרת את בניהם , סותמת את בארותיהם וגונבת את המים שלהם על מנת לתת אותם לקומץ מתנחלים, שיושבים על הריסות כפריהם – שנכבשו ונהרסו ב-1967.
מאז 67 חומדת לה ישראל את האזור הפורה והיפהפה שבחלקה המזרחי של הגדה. כל ממשלות ישראל ובראשן מפלגת העבודה, ניסו לספח את ביקעת הירדן לישראל על מנת לנתק את הגדה מכל קשר ישיר עם העולם החיצון. בקעת הירדן דרושה לפלסטין כאוויר לנשימה משום שהיא מהווה גשר לירדן. בלעדיה, תהיה חנוקה וסגורה מכל עבריה כדוגמת עזה, ותלויה לחלוטין בישראל. מסיבה זו ממש – ישראל נלחמת להחזיק בבקעה כדי להמשיך לשלוט בגדה על ידי ניתוקה מהעולם.
כל מפעל ההתנחלות בביקעה נעשה למטרה זו , וכיוון שקל יותר לספח אזור "נקי" מתושביו, מנסה ישראל לגרש את תושביה המקוריים, החוקיים של בקעת הירדן על ידי התעללות מתמדת – גירוש, הפקעת אדמות, הריסות בתים , מניעת מים ומניעת תנועה.
המחסומים הקשים ביותר אינם מצויים בין ישראל והשטחים אלא בין בקעת הירדן, נטולת פעילות הטרור, והגדה – שערים, חומות עפר ותעלות עמוקות עומדים בין ילדים ובית ספרם, בין חולים וטיפול רפואי, בין שדות ומרעה , ובין שיווק תוצרת בגדה.
רבים נשברו ועזבו, אך כ-60,000 אחרים נצמדים לאדמתם, בגרון ניחר ובקשיים אין קץ, צופים בעיניים כלות אל הירוק העז של 8.000 "אדוני הארץ" היושבים על אדמתם ומנצלים את חמדתה. לאחרונה מתארגנים תושביה בקעת הירדן הפלסטיניים בתנועת התנגדות עממית שמאבקה הוא בלתי אלים ועיקרו בנייה ללא אישור הכובש ותמיכה בכל הנאבקים להישאר על אדמתם. סיסמתם "אל בקע מוקוואמה" (ההצמדות היא המאבק) – "To exist is to resist". אדמת הביקעה משמשת אותם להכנת לבני בוץ, כדרך אבותיהם, מהם הם מקימים בתי ספר, מרפאות ובתים. מתיחת צינורות מים באישון לילה אל מאהל מבודד, ובעיקר הרוח וזקיפות הקומה, הם – הם נישקם.
לתושבי בקעת הירדן הפלסטינים ולתנועת ה-Jordan Valley Solidarity אני רוצה להקדיש משואה זו.
מייסה בראנסה-סיניורה (רדיו כל השלום):
أضيء هذه الشعلة في ذكرى من هجروا و قتلعوا من بيوتهم و أرضهم، مرت عليهم السنون وما يزالون في قوائم اللجوء وآلشتات. خلف حدود الظلم، خلف خطوط الوهم لدولة إعتقدت أنها بنيت على أرض يلا شعب لشعب بلا أرض.
لقد مات الكبار لكن الصغار لم ينسوا هو ناقوس خطر يدق خلف تلك المقولات و تلك الكلمات العقيمة. فلا سلام يبنى على تهجير أو انتقاص حق.
ذكرى النكبة هي وصمة عار على جبين التاريخ الإنساني وصفه مذلة تلاحق كل المواثيق الدولية التي خطت في أروقة المؤسسات الدولية / فظلت حبرا على ورق تتقاذفها أمواج الصراع و تأكل من أحرفها أتربة الأيام.
يوم نكبة هنا يساوي استقلال هناك، فإذا كان الانتصار في حرب يعطي تصريحا لنكبة أخرين، فلا نكبة ستموت ولا استقلال سيكون حقيقي.
فما يبنى على ظلم و تشريد يبقى على أرض مهزة، و ما يبنى على الحق يبيض لتاريخ يظل أبدا سلامأ قويا تنعم به الشعوب و يترك مساحة للمسامحة والغفران.
على أمل أن العام المقبل نقوم معا في احتفال باقامة الدولة الفلسطينية على حدود 67 جنبا الى جنب مع إسرائيل. ينعموا بالعدالة والحرية والديمقراطية والمساواة والسلام الحقيقي.
אני מדליקה משואה לזכרם של אלה שנעקרו מבתיהם ומאדמותיהם – עברו שנים והם עדיין נמצאים ברשימות הפליטים ובתפוצות, מאחורי גבולות העוול ומאחורי הקווים של אשליית מדינה שנחשבת שהוקמה על ארץ ללא עם ולעם ללא ארץ. המבוגרים מתו אך הצעירים לא ישכחו, הוא פעמון האזעקה מצלצל מאחורי הצהרות למיניהן ומאחורי מילים עקרות. שלום לא ייבנה על עקירה או פגיעה בזכויות.
יום השנה לנכבה זהו אות קלון על מצח ההיסטוריה האנושית ותואר משפיל לכל האמנות הבינלאומיות אשר נכתבו במסדרונות של מוסדות בינלאומיים, שנשארו דיו על נייר שהושלך בין גלי הסכסוך ושאותיותיהן יאוכלו על ידי אבק הימים.
הנכבה כאן שווה לעצמאות שם, אם ניצחון במלחמה מכשיר נכבה של אחרים, אז אין נכבה שתמות ולא תהיה עצמאות אמיתית. מה שייבנה על עקירה ודיכוי יישאר על אדמה רועדת, ומה שיבוסס על הזכות יישאר כשלום לנצח ממנו ייהנו העמים ויותיר מקום לסליחה ומחילה.
אני מדליקה משואה זו בתקווה כי בשנה הבאה נחגוג ביחד את הקמת המדינה הפלסטינית בגבולות 67 לצד מדינת ישראל וליהנות מצדק, דמוקרטיה, שוויון ומשלום אמיתי.
עמוס גבירץ (פורום הכרה):
אני, עמוס גבירץ, בנם של מלכה ויצחק גבירץ, שהיו ממייסדי קיבוץ שפיים, התחנכתי על ברכי הציונות. ככל שלמדתי וידעתי יותר על הסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני, נאלצתי להתרחק מן הציונות. התברר לי כי לא זו בלבד שישראל הוקמה על חורבותיו של העם הפלסטיני, אלא היא ממשיכה ומבססת את קיומה על דחיקת רגליו משארית ארצו. יש לזכור שעם קום המדינה, היו שבע אחוז מהאדמות בידיים יהודיות. היום קרוב ל-97% בידיים יהודיות! היום יותר מחמישים אחוז מאדמות הגדה המערבית בידיים ישראליות! אף אחד לא ויתר על אדמותיו מרצונו. הכול נלקח בכוח. זה מקור המלחמה המתנהלת כאן. במאבקנו על זכויות הבדואים, אנו רואים איך מתנהל תהליך דחיקת הרגליים. אנו רואים שהגוף הגזעני המסוכן ביותר בישראל הוא ממשלת ישראל!
אחרי מלחמת 1967 החלה ישראל למחוק את גבולותיה ממפותיה, וכיום היא רואה את גבולות הכיבוש כגבולותיה. אפשר להתייחס בזלזול לעניין, אבל יש בזה הצהרה אידיאולוגית-פוליטית. התנועה הציונית אינה מקבלת את הגבולות בהם הוכרה ישראל. חזרנו לימי טרום המדינה, בהם ההתיישבות הייתה אמורה לקבוע את הגבולות של המדינה שבדרך. ממשלות העבודה וממשלות הימין עשו ושתקו, כמו לפני קום המדינה. מול לחץ אמריקאי ואירופאי מנהלים תהליכי שלום, אך תחת מסווה התהליכים, ממשיכים בהעמקת הכיבוש, במטרה ליצור מצב אי-רברסבילי! משמעות המדיניות הזאת היא הפרה מתמדת של זכויות האדם, ומלחמה חד צדדית של צה"ל כנגד אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן. זאת בניגוד לאתיקה הצבאית ולחוק הבינלאומי.
אינני מוכן שהשיפוט המוסרי שלי יושפע משייכותי או מסמכות כלשהי. לכן נאלצתי להפוך לאנטי-ציוני! אינני מוכן שקיומי יבוסס על חורבנו של עם אחר! מעבר לבעיה המוסרית, עולה גם בעיה קיומית: ישראל במעשיה, הפכה עצמה למקום המסוכן ביותר כיום לקיום היהודי! אין מקום בעולם, בו יש מאמץ כה גדול לפגוע בנו ולהשמידנו, בגלל היותנו יהודים, כמו כאן! וכל זה קורה בזמן שהעולם הערבי מושיט את ידו לשלום אתנו. ממשלות ישראל מעדיפות את פרויקט הרחבת גבולותיה של המדינה על פני ביטחוננו והבטחת קיומנו! אגב כך תורמות לחיזוק האנטישמיות בעולם!
אני מדליק משואה זאת למען הפיכת ישראל למדינה שחיה בשלום עם שכניה ואזרחיה הערביים, ואינה מבססת עצמה על חורבנם, ולמען הפיכתה למקום שבטוח לחיות בו!
נועם דותן (קומט-מי):
אני מתכבד להדליק משואה זו בשם הפעילים החברים והתומכים של קומט-מי, ישראלים, פלסטינים ובין-לאומיים, הפועלים להתקנת מערכות אנרגיה מתחדשת לקהילות מוחלשות שאינן מחוברות לרשת החשמל. למען החברים והפעילים ולמען האנשים שמוכנים לעשות ולתת מעצמם למען שינוי דפוס הפחד ע"י הכרת השונה ויצירת אמון תוך עבודה משותפת. למען כל האנשים שמסרבים להיות חלק מהעימות בין העמים.
אנרגיה, לצערנו אנחנו רוויים באנרגיה של פחד וקונפליקט. אנחנו מקווים שהתקנת מערכות אנרגיה מתחדשת בקהילות העניות בדרום הר חברון היא חלק מהדרך למיגור אנרגיית הקונפליקט ולהעצמת החיבור האנושי באזור.
למען מדינה שמוקירה את הצרכים הבסיסיים של כל תושביה ומאפשרת אספקת מקורות אנרגיה ומים לכל אדם בכל מקום ללא קשר לרקע פוליטי ומוצא. למען מדינה שמנצלת את כוחה ומשאביה והטכנולוגיה שלה להעצמת כלל אזרחיה ושכניה.
אני מדליק משואה זו כעדות לאור של עשייה לעתיד טוב יותר.
נטע האילן )כוח לעובדים – האוניברסיטה הפתוחה)
מארגני האירוע הזמינו אותי כדי לייצג את הפעילים בכוח לעובדים. זהו ארגון שנוסד לפני ארבע שנים וכיום הוא מונה ששת אלפים חברים ובהם עובדי מפעלים, מטפלות משפחתונים ומרצים, עובדי רפואה וסיעוד, מורים ומחנכים, עובדי מסחר ועובדי מוסדות תרבות. עובדי קבלן, עובדי עמותות של שירותים מופרטים ועובדים הנאבקים כדי למנוע הפרטה והרס של שירותים ציבוריים עליהם הם מופקדים, מובטלים ופנסיונרים, נשים וגברים, יהודים וערבים, אזרחים של ישראל ושל מדינות אחרות.
שמי נטע האילן ואני חברה בסניף האוניברסיטה הפתוחה של כוח לעובדים המייצג את המנחים והמרכזים של האוניברסיטה הפתוחה. בחודש ינואר השנה חתמנו על הסכם קיבוצי בשם המנחים באוניברסיטה, ציבור של עובדי הוראה אקדמית המועסקים כעובדים עונתיים למשך סמסטר. האוניברסיטה הפתוחה, כמו הרבה תאגידים, בוחרת להשית את הגמישות התקציבית של המוסד, שמרבית הכנסותיו באות מתשלומי שכר לימוד, על עובדי ההוראה: המנחים, המועסקים במתכונת עונתית והמרכזים ששכרם נקבע לפי מספרי הסטודנטים הנרשמים לקורסים שלהם ומשתנה בהתאם.
דפוסים אלה, של תרבות העסקה פוגענית, אינם ייחודיים לאוניברסיטה הפתוחה. למרבה הצער לא מעט ארגונים בוחרים בדרך זו מתוך מחשבה שניצול עובדים הוא כלכלה נבונה וחסכונית, בשם היעילות והשוק החופשי. לנגד עיננו מתפתחים שני שווקים: השוק של המנהלים, אלה שמחלקים לעצמם אופציות ושכר גבוה, אלה שתמיד נופלים על הרגליים ולעולם יחכה להם הג'וב הבא והם הראשונים לקבל הטבות שכר, והשוק של העובדים, שאין להם שמות ואין להם פנים, היום הם פה, מחר יהיה כאן מישהו אחר, הם אלה שמשרותיהם ושכרם מקוצצים והם הראשונים לקבל הודעות פיטורים.
בישראל היום תנאי עבודה הוגנים ועבודה מאורגנת נתפסים כאיום. עובדים רבים מועסקים בשכר נמוך, ללא בטחון תעסוקתי ובלי יכולת של ממש להשפיע על ההתנהלות במקומות העבודה שלהם. מהגרי עבודה נרדפים על-ידי הרשויות בשעה שקבלני כוח האדם שהביאו אותם צוברים רווחים מעושק מחליפיהם. ערבים, נשים ותושבי הפריפריה מופלים בשכר ובתנאי העבודה. במקומות עבודה מתנהל טרור תעסוקתי המכוון כלפי מי שמנסה להתארגן כדי להיאבק על זכויותיו. מגמות להחלשת עובדים ולצמצום זכויותיהם, קונות להן שביתה ומבטאים אותן פוליטיקאים ופקידים בכירים. לאחרונה הציע הממונה על השכר במשרד האוצר "לנטרל את זכות השביתה של עובדים מסוימים", ומשרדי עורכי דין מציעים למעסיקים חבילות שירותים לפירוק התארגנויות עובדים.
כוח לעובדים פועל לבלימת המגמות הללו ומסייע לעובדים להתארגן ולנהל את מאבקם לצדק תעסוקתי כפי שהם מוצאים לנכון. כאלטרנטיבה לנוהג המקובל בייצוג עובדים בישראל, בהתארגנויות של כוח לעובדים העובדים עצמם מנהלים את המשא ומתן עם המעסיק, באמצעות הנציגים שהם בוחרים, וכל החלטה על חתימת הסכם, על יציאה לשביתה או סיומה מתקבלת בהצבעה על ידי חברי הסניף. זהו יסוד אחד. היסוד השני הוא הסולידריות, המודעות שאין מדובר בבעיה פרטית של מקום עבודה או קבוצת עובדים אלא במרבית העובדים בישראל. אלה אשר לא יודעים אם יעסיקו אותם בעוד חודש, אלה שצריכים להסתפק בשכר עלוב, מפחד שכל מחאה תוביל לפיטורין, אלה שמפוטרים מדי ששה חודשים, כדי לחמוק מחוקי עבודה, אלה אשר צריכים לקבל כל גחמה של הממונים עליהם ולראות בחוקים המגנים על העובדים לא יותר מאות מתה.
אני מקווה שלא ירחק היום שבו תוכר תרבות ההעסקה הפוגענית כבלתי רצויה ושעוד ועוד ארגונים ילכו בעקבותיה של הנהלת האוניברסיטה הפתוחה, הלומדת כעת, אחרי שנים רבות שבהן השקיעה מאמצים כדי למנוע מעובדיה להתארגן, איך לעכל את העבודה המאורגנת. זה יהיה לתפארת מדינת ישראל.
תודה למארגני האירוע שהכירו במאבק שלנו לשינוי המגמות המדאיגות של ניצול עובדים בישראל.
אילנה המרמן (נשים בעד אי-ציות אזרחי):
בישראל נחקק בשנת 1994 "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". סעיפי החוק הזה קובעים את הדברים האלה: אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם; אין פוגעים בקניינו של אדם; אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת; כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו; אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו; כל אדם חופשי לצאת מישראל.
כל הזכויות האלה נשללות מן האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית החיה בשטחים הכבושים ונתונה תחת שליטת הצבא הישראלי: פוגעים בחייהם, בגופם ובכבודם ובקניינם; אין מכבדים את פרטיותם ואת צנעת חייהם, ונכנסים לרשות היחיד שלהם בלי הסכמתם. ומעל לכל, מגבילים את חירותם: אין הם חופשיים לצאת מארצם כרצונם ולא לנוע בה כרצונם ולא לקבוע את מקום מגוריהם כרצונם. שוללים מהם את חירותם במעצרים ובמאסרים: מאז 1967 נעצרו כ-800,000 פלסטינים ונכלאו לתקופות שונות מכוח השיפוט הצבאי החל עליהם.
בסעיף 12 של "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" נקבע: "אין בכוחן של תקנות שעת חירום לשנות חוק-יסוד זה, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים; ואולם בשעה שקיים במדינה מצב של חירום בתוקף הכרזה לפי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948, מותר להתקין תקנות שעת חירום מכוח הסעיף האמור שיהא בהן כדי לשלול או להגביל זכויות לפי חוק-יסוד זה, ובלבד שהשלילה או ההגבלה יהיו לתכלית ראויה ולתקופה ובמידה שלא יעלו על הנדרש." אני קוראת בעיון את הסעיף הזה ולוקחת לי את הזכות והחובה להשתמש בשכל הישר ולקבוע ש-43 שנים, ואלפי מתים ונכים ומאות אלפי עצורים אינם נכנסים להגדרה של תכלית ראויה, של תקופה ומידה ש"אינן עולות על הנדרש".
אני לוקחת לי גם את הזכות והחובה לדעת את אמנוֹת המשפט ההומניטארי הבינלאומי החלות על מדינה שמחזיקה בידה שטחים מכוח כיבוש צבאי והבאות להגן על האוכלוסייה האזרחית של שטחים כאלה, ולהסיק מן הידע הזה שמדינת ישראל מפירה סעיפים מרכזיים באותן אמנות בינלאומיות: היא מיישבת את אזרחיה בשטחים שכבשה; היא מפקיעה בשטחים האלה אדמות פרטיות לצרכיה ולצורכי אזרחיה; היא מחריבה בהם נכסים של יחידים ושל קבוצות ורשויות; היא שופטת את תושביהם בבתי משפט שנמצאים בגבולותיה ומחזיקה אותם במאסר בבתי סוהר שנמצאים בתחומה, בניגוד לתקנה הקובעת שיש לעצור ולשפוט אותם בתחומי ארצם הכבושה; ומעל לכל: היא נוקטת נגד אוכלוסייה אזרחית, בעקביות ובשיטתיות ובניגוד לאמנות הבינלאומיות, אמצעי ענישה קולקטיביים.
על בסיס העובדות האלה, שידיעתן אינה מצריכה שום בקיאות משפטית, אפשר לקבוע שמדינת ישראל איבדה את הזכות להיקרא מדינת חוק. היא גם איבדה במידה רבה את הזכות להיקרא מדינה דמוקרטית: כי עקרון הדמוקרטיה אינו עולה בקנה אחד עם מצב שבו כשבעה מיליון אזרחים בעלי זכות בחירה יכולים לקבוע את גורל אדמתם ומשטר חייהם של כארבעה מיליון בני אדם שחירויותיהם וזכויותיהם האזרחיות נשללות מהם מכוח שליטה צבאית.
על בסיס העובדות האלה לקחנו לנו, קבוצה של כמה עשרות נשים ישראליות, את הזכות והחובה להודיע שאיננו מכירות ב"חוק הכניסה לישראל" המתיר לכל ישראלי ולכל יהודי לנוע בחופשיות ברוב חבלי הארץ שבין הים התיכון לירדן ושולל את הזכות הזאת מהפלסטינים, שהארץ הזאת היא גם ארצם. הוא שולל מהם את הזכות לבקר כרצונם בערים ובכפרים שמעבר לקו הירוק, ששורשי משפחותיהם, עמם ומסורתם נטועים עמוק באדמתם. על כן אנחנו נשמעות לצו מצפוננו ולוקחות לנו את הזכות להביא שוב ושוב,נשים פלסטיניות וילדיהם אל מקצת המקומות האלה. אנחנו מסתכנות יחד, הן ואנחנו, בדעה צלולה ובהחלטה נחושה. וכך נופלת בחלקנו, הנשים הישראליות, גם זכות גדולה אחרת: לחוות במדינתנו החיה על חרבה חוויה יפה ומרגשת עד בלי די: להכיר נשים פלסטיניות אמיצות ואוהבות חיים לבלות עמן ולהיות עמן בנות חורין, ולו לימים אחדים.
הצטרפו אלינו: סעו אל הפלסטינים שבגדה המערבית, צפצפו על השלטים האוסרים זאת עליכם, עברו עם הפלסטינים במחסומים והרחיבו את פעולות האי ציות: העבירו משפחות, גברים נשים וילדים, לבלות בישראל, העבירו פועלים למקומות עבודתם. במקום שהחוק לא חוקי – אל תצייתו לו.
מרי לא אלים, מרי אזרחי, הוא היום המענה הנכון למדיניותה של מדינתנו.
רפרם חדד (אמן):
אני מדליק משואה זו עבור אנשים ללא שם וללא פנים.
לפני שנה נכלאתי על לא עוול בכפי בידי המשטרה החשאית של לוב. ישבתי בצינוק במשך חמישה חודשים. בכל תקופת המאסר לא הורשיתי לצאת לשירותים כשהייתי צריך. במשך עשר יממות הכריחו אותי לעמוד ברציפות ללא שינה אל מול קיר, לא נתנו לאף אדם לדעת על גורלי. נמנעו ממני מים בתנאי חום קשים והייתי במצב מתמיד של אי ידיעה של הקורה בחוץ. עברתי עינויים קשים בחשמל ובמכות יבשות. עברתי עינויים נפשיים כשהוחזקתי בבידוד מוחלט במשך חודשים ארוכים. הכול כשראשי מכוסה ואינני יכול לראות. לא הייתי יחידי. בתאים שמסביבי היו עוד אנשים שלא ראיתי את פניהם, אך שמעתי את צרחותיהם. גם הם עדות חיה להפרה קשה של זכויות אדם בסיסיות.
כשישבתי שם חשבתי על האנשים בחוץ. לא הבנתי איך העולם ממשיך להתנהג בצורה רגילה כאשר בכל מיני מקומות בעולם נעשים פשעים איומים כלפי בני אדם. ברחבי העולם וגם כאן בישראל, אנשים לכודים בגורל דומה. הם נכלאים ללא סיבה, נתונים במעצר מנהלי ועוברים חקירות ועינויים קשים. כשבו זמנית אנחנו ממשיכים להתנהג בצורה רגילה, כאילו כלום לא קורה.
כמה חודשים לאחר שחרורי החלו ליפול בזה אחר זה משטרים שהיוו סמל להפרות זכויות אדם. נדרשת מידה גדולה של חירות אישית כדי לקרוא לחירות כללית. זהו אינו דבר של מה בכך. הפנים שניבטו מכיכר תחריר וגם משדרות חביב בורגיבה האהובות והמוכרות ריגשו אותי והצעקה לחופש שניבטה מעיניהם גרמה לי להרגיש שאנחנו על סיפו של עידן חדש.
הקריאה הזו לחופש טוב היה לה אם הייתה מחלחלת גם את הגבולות הקשים של הקיום שלנו כאן. בעוד אנחנו עומדים כאן, אנשים מעבר לגדר נכלאים וחסרי יכולת דיבור. חלקם כבר הפסיקו לחשוב איך לא אכפת לכולנו. הם כבר התרגלו. לנו אסור להתרגל למצב הקיים. הנאמנות והערבות האנושית ההדדית היא כל מה שנותר לנו.
הגעתי ללוב כדי לתעד ולצלם את המרחב היהודי ההיסטורי במדינות ערב. המסורת היהודית מצווה עלינו לשמור על צלמו של אדם ולו היה ציווי זה מיושם בישראל, יכול והיינו חיים בדו קיום ההרמוני והמכבד המוכר לי ולמשפחתי מארץ מולדתי, תוניסיה.
אני מדליק משואה זו למען הזכות הבסיסית של כל אדם באשר הוא לחיים.
מומתאז חטיב (פורום דו-קיום בנגב):
אני מומתאז חטיב מדירחנא שבגליל ורכז הפורום לדו קיום בנגב, מדליק משואה זו בשם פעילי ופעילות המאבק המשותף היהודי-ערבי למען השוויון האזרחי בנגב.
שנה עברה מאז הצטרפותי למשפחת הפורום, זמן קצר אך מלאכה רבה וגדושה, עטורה גדולות ונושאת בקרבה מסר ברור וקולע – הנגב הוא לכלל תושביו היהודים והערבים, שיחיו חיים משותפים בשוויון זכויות מלא.
בימים אלה אנו מתקרבים לעונת הקציר. אבא היה מספר לי על העבודה הסיזיפית במונחים של מגל וגורן שהייתה דורשת עבודה יומ-יומית, שהיו מבצעים במשך עונה זו. כך גם העבודה שלנו, כחברי פורום דו קיום בנגב, עומדים בפני תקופה די דומה. לפנינו עבודה מרובה שדורשת מכולנו עמל רב, זמן ואנרגיה, אך אנו יודעים שההשקעה הזאת היא אבן הפינה להגשמת חזון גדול יותר שיהודים וערבים יחיו בנגב בשוויון.
בשנה שחלפה היינו עדי ראייה למבצעי הרס של בתים ועקירת עצי זית וחרישת שדות, אך למרות זאת המשכנו בבניית גשר שתוף הפעולה עם האוכלוסייה המקומית שהבינה שיש במדינה הזאת אזרחים איכפת להם מהם והם שונים ממשלתם. בשנה שחלפה ראינו איך המדינה שולחת את הדחפורים לרסק את רגבי הלס וגם את החלומות והחיים של אזרחיה. בשנה שחלפה ראינו איך הממשלה המכהנת רוצה לזרוע את ההרס בנגב ורוצה להבעיר אותו ע"י עקירת אנשים ושתילת עצים.
האזרחים האלה, שעונים על הגדרת הפרחת השממה, אם היו לא ערבים, היו מקבלי עיטורים ונחשבים לחלוצים ובעלי ערכים. אבל לפי הלקסיקון של הממשלה – הם נחשבים שודדי קרקעות ופולשים, סכנה דמוגרפית וסרטן בגוף המדינה שמצריך טיפול חזק. עמדנו לצד האנשים האלה והשתתפנו ביחד בהפגנות ובמשמרת מחאה ופעולות אחרות מבלי לחשוש מהחום היוקד או הקור העז. עצרו אותנו והגישו נגדנו כתבי אישום, אך המשכנו בדרך שאנו מאמינים בה. ואנחנו לא נאכזב אתכם.
יש אמירה שאומרת, אל תקלל את החשיכה, הדלק נר. בשם כל מאמיני השלום והשוויון ואחווה היהודית הערבית אני מדליק משואת התקווה לעתיד טוב לשנינו.
קמר מישרקי-אסעד (שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם):
מסא אל ח'יר, אני קמר מישרקי-אסעד, פלסטינית ילידת נצרת, עו"ד בארגון רבנים למען זכויות אדם, מדליקה משואה זו בשם הפלאחים הפלסטינים בשטחים הכבושים שאדמותיהם נגזלות מהם בכוח הזרוע ותוך דיכוי אלים לזעקתם. בשם הפלסטינים שוכני המערות והאוהלים, שחרב ההריסה מונחת על צווארם. בשם רועי הצאן הצמא למים הניצב מול בורות מורעלים. ובשם פעילי זכויות האדם – שמצאו בלבם מקום לתמוך בפלאחים, לעמוד לצדם ולהיות להם נר בחשכה.
אקריא משירו של המשורר הפלסטיני מחמוד דרויש -
فكر بغيرك -חשוב על זולתך
وأنت تعد فطورك فكر بغيرك
]لا تنس قوت الحمام[
כשאתה מכין את ארוחת הבוקר שלך, חשוב על זולתך
[אל תשכח את מזון היונים]
وأنت تخوض حروبك فكر بغيرك
]لا تنس من يطلبونالسلام[
כשאתה מנהל את מלחמותיך, חשוב על זולתך
[אל תשכח את שוחרי השלום]
وأنت تسدد فاتورة الماء فكر بغيرك
]لا تنس من يرضعونالغمام[
כשאתה משלם את חשבון המים, חשוב על זולתך
[אל תשכח את מי שיונק מי עננים]
وأنت تعود إلى البيت، بيتك، فكر بغيرك
]لا تنس شعب الخيام[
כשאתה שב אל הבית, ביתך, חשוב על זולתך
[אל תשכח את עם האוהלים]
وأنت تفكر بالآخرين البعيدين، فكر بنفسك
[قل: ليتني شمعة فيالظلام[
כשאתה מהרהר באחרים הרחוקים, חשוב על עצמך
[אמור: הלוואי שהייתי נר בחשכה]
אני מדליקה משואה זו,אינשאללה, שתאיר את דרכנו.
הללי פינסון (סולידריות שייח ג'ארח):
אני מדליקה משואה זו בשם הפעילות והפעילים של תנועת סולידריות ובשם המאבק הפלסטיני-יהודי המשותף המתנהל כיום בשייח ג'ארח, סילואן, עיסאוויה, לוד, דהאמש וטייבה.
המאבק בכיבוש, באפליה ובגזענות הוא מאבק נגד מציאות של שולט ונשלט, נגד הפרדה תוך אפליה המבוססת על חלוקה לאומית-אתנית. זהו מאבק כנגד אינספור עוולות, תופעות, מקרים,סיפורים. המצע המשותף להם הוא אחד – קבלת תמונת מציאות המושתתת על פריבילגיות אותן לוקחת לעצמה הקבוצה השלטת, תוך דיכוי חברות וחברי הקבוצה הנשלטת.
זו מציאות שבה מפונים תושבי מזרח ירושלים הפלסטינים ואזרחים פלסטינים בגבולות הקו הירוק מבתיהם, זו מציאות של הריסות בתים, של התנחלויות במזרח העיר הממררות את חייהם של תושביה הפלסטינים ומחבלות בסיכוי לפיתרון עתידי. זו מציאות של רדיפות ומעצרים פוליטיים. וזו מציאות של מדיניות גזענית המסתתרת מאחורי ופועלת באמצעות בירוקרטיות שלטוניות בדמות תוכניות מתאר, אישורי בניה והפקעת אדמות באצטלה של "טובת הציבור" ו"פרויקטים לאומיים".
"סולידריות שייח ג'ראח" היא תנועת התנגדות למציאות זו.
כדי להתנגד למציאות, יש להכירה, יש להיות שם, בשטח, במקומות בהם העוול והדיכוי קורים. אולי יש תחליף למפגש האישי, למבט עין בעין, אך אני לא מצאתיו. לא מצאתי דרך קרובה יותר, אמיתית יותר, ללמוד על מציאות זו, להבין את הקו המחבר בין הכיבוש, לאפליה והגזענות בתוך גבולות הקו הירוק, להבין כיצד נראה ומרגיש דיכוי פוליטי, מאשר לעמוד שבוע אחר שבוע בשיח ג'ארח עם נאסר ראווי. נאסר שבאוגוסט ימלאו שנתיים לפינוי משפחתו מביתה בשיח ג'ארח ולמרות זאת הוא מוביל ללא לאות את המאבק המשותף בשיח ג'ארח.
אין דרך טובה יותר ללמוד ולהבין מציאות זו של אפליה ודיכוי מאשר לפגוש את ג'אווד סיאם – פעיל חברתי וקהילתי בסילואן, מייסד המרכז היצירתי מדאא ומרכז המידע של וואדי חילווה, שלמרות הרדיפות הפוליטיות והמעצרים החוזרים ונשנים מהם הוא סובל בחודשים האחרונים עדיין מאמין ומחויב למאבק המשותף הבלתי אלים. ואין תחליף מלהגיע אל לוד, למשפחת אבו עיד – שב-13.12, באמצעה של סופת חורף, הרסה המדינה את שבעת בתיה על תכולתם והותירה את 70 בני המשפחה ללא קורת גג. להכיר מקרוב משפחה שבחרה בחמשת החודשים האחרונים להוביל מאבק עיקש בהריסות בתים בלוד ובמיוחד אנשים כמו זכי אבו עיד שלמרות שברון הלב שחווה בעקבות ההריסות ממשיך להאמין בעתיד טוב יותר ותמאם אבו עיד – המוכיחה שוב ושוב מה היא מנהיגות נשית אמיתית.
למדיניות האפליה, הלאומנות, הכיבוש והבדלנות היוצאת ממשרד רה"מ שמאחורינו יש לסרב. הסירוב הזה הוא בראש ובראשונה סירוב תודעתי. אך את הביטוי שלו יש לעשות ברחוב, במפגש בלתי אמצעי, בהנמכת החומות המוצבות בינינו ותוך גיבוש יחד אחר.
אני מדליקה משואה זו בשם הפעילות והפעילים של סולידריות למען מאבק משותף, בלתי אלים, לשחרור. מאבק המחובר לשטח ומציע, באמצעות שותפות פלסטינית-ישראלית, יהודית-ערבית, אלטרנטיבה לחיים אחרים במרחב המשותף בו אנו חיים, אלטרנטיבה אמיתית בה יחליף שוויון אזרחי מלא את משטר הפריבילגיות בו אנו נתונים.
מוסי רז (רדיו כל השלום)
אני מוסי רז בן ניסן ומזל בן אדם, מתכבד להדליק משואה זו בתמיכה בהחלטת האומות המאוחדות מיום ה-29 בנובמבר 1947 להקים מדינה יהודית ומדינה ערבית בארץ ישראל/פלסטין .אני מדליק משואה זו לציון שישים ושלוש שנים מאז הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה היהודית וכביטוי לתקווה כי השנה תוכרז ותקום המדינה הערבית הפלסטינית. משואה זו מוקדשת למאבק למען החופש בישראל ובמדינות ערב – חופש הדיבור וחופש התקשורת מתוך שאיפה, כי ינוצל גם על מנת להעביר את הנרטיב של הצד האחר.
ברצוני לאחל לישראל ביום חגה חיים בשלום עם שכנותיה, חיים של שוויון בין אזרחיה ללא הבדל מגדר, לאום או מעמד, פיתוח בר קיימא של הארץ לטובת כל אזרחיה ותושביה תוך שמירה על צדק סביבתי וחברתי.
אני רוצה להודות לאלפי ישראלים יהודים וערבים שלא אומרים נואש ונאבקים על דמותה של ישראל בשיח ג'ראח ובאל-ערקיב, בעמותות הסביבתיות והחברתיות ,בבילעין ובלוד, באינטרנט ובתל אביב .
ליוו את הטקס: עופר גולני ו-אחותך
עולם אחר הוא אפשרי!
הטקס כולו כפי ששודר ברדיו כל השלום
