הדלקת משואות

לישראל צודקת, שוויונית וראויה.

2008

ישי מנוחין, יש גבול:

כאחד המביא מכתב חשוב לאשנב לאחר שעות-
הקבלה: האשנב כבר נעול.
כאחד הרוצה להזהיר את העיר מפני שיטפון: אבל
הוא מדבר לשון אחרת. אין מבינים את דבריו.
כקבצן, הדופק בפעם החמישית באותה דלת שבה כבר
קבל ארבע פעמים: הוא רעב בפעם החמישית.
כאחד שדמו זורם מתוך פצע והוא מחכה לרופא:
דמו ממשיך לשתות.
כך באים אנחנו ומספרים שעשו לנו מעשים
שלא יעשו.

כשסופר לראשונה, שידידינו נשחטים בהדרגה
קמה זעקה של פלצות. אז נשחטו מאה. אבל
כאשר נשחטו אלף ולשחיטה לא היה סוף, נפוצה
השתיקה.

כשהרשע בא כמו גשם נופל, איש אינו קורא עוד:
עצור.

כשהפשעים נערמים, הם נעשים בלתי-נראים.
כשהסבל נעשה ללא-נשוא, אין שומעים
עוד את הצעקות.

גם הצעקות נופלות כגשם-קיץ.

 

כפי שכתב ברטולט ברכט ("כשהרשע בא כמו גשם נופל")

בין יום הזיכרון ליום העצמאות עלינו לזכור את כל אלה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני הוביל אל מותם. מתחילת מאי 2007 ועוד סוף אפריל 2008 נהרגו 687 לוחמים ואזרחים פלסטינים, מהם 106 ילדים, ילדות, נערים ונערות. נהרגו 132 אזרחים וחיילים ישראלים, מהם 4 ילדים, ילדות, נערים ונערות.

אני שמח לפתוח בפעם ה-11 את טקס הדלקת משואות לישראל צודקת יותר, שוויונית יותר וראויה יותר.
נדליק משואות להפסקה מידית של האלימות המיותרת והכיבוש של השטחים, לתיקון העוולות שהחברה הישראלית גורמת, לתיקון היחס לחלשים שבקרבנו ולתקווה לשלום עם כל שכנינו.

 

גבי אלדור, התיאטרון הערבי-עברי ביפו:

ערב טוב,

בני עם שידע סבל ורדיפות לא יאבדו שערה אחת משער ראשם אם  יבינו את סבלם של האחרים, הנרדפים, הכלואים, המנוצחים.

אנו, הישראלים, יכולים להרשות לעצמנו להשתתף בצערם של משפחות הנופלים  משני צידי המלחמה.

 

יוסף (פפה) אללו, פעיל בנושא ירושלים:

אני, יוסף (פפה) אללו, בן ניסים, זכרו לברכה ואודט, מתכבד להדליק את המשואה:

בשם כל הירושלמים – הישראלים והפלשתינאים – המאמינים שאין דרך לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני בלבד להגיע להסכם על ירושלים.

במחאה כנגד 41 השנים של כיבוש שלא הביאו לאיחודה של העיר, אלא שגרמו לה להיות מחולקת, מסוכסכת ומוקפת חומה.

בשם 745.000 תושביה של ירושלים – יהודים, מוסלמים ונוצרים – ששואלים: מדוע אי אפשר לחיות ביחד בכבוד הדדי ובשלום?

בשם ירושלים צודקת יותר, פחות ענייה ויותר סובלנית וסבלנית המעניקה לכל תושביה זכויות שוות והזדמנויות זהות. ביטול הפערים החברתיים בשכונות היהודיות והערביות כאחת.

ירושלים דמוקראטית בה צדק סוציאלי ללא הפלייה.

כנגד המשך של מדיניות עוולה של התנחלויות ותכנון בניית שכונות יהודיות חדשות בלב השכונות הערביות במזרח העיר: וואלעג'י, הר חומה ג', קדמת ציון, עטרות ואחרות. בניה שמרחיקה אותנו מהסכם צודק והסדר קבע בירושלים.

בשם התקווה, בה אני מאמין ונאבק למענה.

 

אני בטוח, שרק הפיכתן של השכונות הערביות לחלק מן המדינה הפלשתינית שעתידה לקום, יבטיח, את קיומה של ירושלים כעיר מאוחדת וכעיר של שלום. עיר שהיא שתי בירות לשני עמים, ללא חומות, עיר פתוחה תחת ריבונות של שתי מדינות.

 

שרי בשי, גישה-מרכז לשמירה על הזכות לנוע:

• אני מדליקה משואה בשם עמותת גישה – המגינה על חופש התנועה של פלסטינים תושבי השטחים הכבושים –  למען תושבי מדינת ישראל, מתוך הכרה שלא נוכל לממש את עצמאותנו ואת חירותנו, בזמן שאנחנו שוללים אותן מאחרים.
• אני מדליקה משואה, כדי להזכיר לאזרחי ישראל את זכויותיהם של פלסטינים תושבי רצועת עזה, ולמען מימוש חירותם וכמיהתם לחיים נורמאליים.
• אני מדליקה משואה, מול משרד ראש ממשלת ישראל, כדי לזרות אור על  ליקוי המאורות בקרב מקבלי-החלטות בישראל, שסבורים שמסיבות פוליטיות, לגיטימי לכלוא מיליון וחצי בני אדם ברצועת חוף שבגבולותיה הם שולטים.
• אני מדליקה משואה כדי להפיג מעט את החשיכה שמדינת ישראל מטילה על תושבי עזה מזה שבעה חודשים, על ידי מניעת אספקת דלק וחשמל.
• אני מדליקה משואה כדי להאיר מחדש את דרכה של החברה הישראלית, את הדרך של כולנו, אנו -
• שהלכנו לאיבוד בחשכת הפחד ובהיעדר מנהיגות אחראית.
• שהודענו לעולם שאנחנו מעניקים לתושבי עזה עצמאות – והפכנו אותם לתלויים באופן מוחלט באספקה דלה ובלתי סדירה של מוצרים, כמדיניות של סגר וענישה קולקטיבית.
• שספרנו מיליון וחצי אנשים – את כבודם, זכויותיהם ושאיפותיהם –  לפי מספר של שקיות קמח, ליטרים של סולר ומגאווט חשמל, אותם אנו מאפשרים להם לצרוך.
• שסברנו בטעות, שניתן להתנתק מהאחריות כלפי תושבי עזה, מבלי להתנתק מהשליטה עליהם.
• שבחרנו לתקוף ולהעניש אזרחים, כשאזרחינו שלנו מותקפים – כעין תחת עין ושן תחת שן — במקום לקרוא להפסקה מוחלטת של פגיעה באזרחים, מכל צד.
• אני מדליקה משואה זו בתקווה שתאיר גם את העוולה שבמדיניות המענישה אוכלוסייה שלמה ומדרדרת אותה לתלות ולייאוש – וגם את האיוולת שבה. ובתקווה שאור התבונה, האנושיות והצדק יגע בכולנו – ישראלים ופלסטינים – ויביא למימוש עצמאותנו וחירותנו

בני גפן, פעיל שלום:

בני-דרור, 28/4/08

לשר הביטחון-

בצער אני מחזיר לך את "מכתב התנחומים"  שקבלתי ממך לקראת יום הזיכרון. בסיומו אתה כותב על הצורך  "להביא לעמנו את ברכת השלום" ולשמור על  "דמותה המוסרית וערכיה" של מדינת ישראל.

דבורים יפים אבל במעשיך כשר הביטחון אתה מנציח את המוות, השנאה, שאיפת-הנקם ושפך הדם תוך כדי זניחת המוסר והערכים.

בני אליאב לקה בברכו בשרותו בסיירת גולני.לא עלה בדעתי להמליץ לו על מעבר ליחידה קלה יותר; כתוצאה מהחינוך שקבל גם הוא לא חשב על כך. לקחתיו לאורטופד שיעץ לו "איך להימנע מכאבים". לאחר נפילתו בגבול לבנון ספרו חבריו שסבלו ניכר בהבעות פניו.

שרתתי 5 שנים בפלמ"ח ובמלחמת העצמאות; 5 שנים במילואי "גולני" ו-27 שנים במילואי הצנחנים; בני האחר ובתי שרתו כקצינים בצה"ל.

היום אני תומך בכל לבי בצעירים המוסריים בעלי המצפון המסרבים לשרת בצבאך שאיבד את כל הערכים. ממש ברגע זה שמעתיך בטלויזיה לאחר הרג ארבעת הילדים ואמם: ניתוח קר ושכלתני ללא הבעת צער כל שהיא.

בפעילותי ההומנית בגדה ראיתי לאחרונה פעמים רבות את התנהגותם הפרובוקטיבית והפוגעת של חייליך בכפרים ובמחסומים. ראיתי איך הם מונעים מפלחים קשי-יום לעבד את אדמותיהם ובכך מגבירים את השנאה ושאיפת הנקם.

לא יתכן שאתה והמפקדים אינם יודעים על ה"חריגות" המרובות  שהפכו לנורמה;לא יתכן שאינכם מודעים לדו"חות הקשים של  "מחסום ווטץ'", "בצלם", "רופאים לזכויות אדם" ו"שוברים שתיקה". לא יתכן!

קצינים רבים מציינים לעתים שלמרבית מחסומי הקבע הפנימיים אין כל ערך בטחוני ושהם מכבידים מאד על חיי המקומיים; ברור שאתה יודע גם שהרחבת ההתנחלויות וההשלמה עם בריוני המאחזים מונעת כל פתרון; ברור שאתה יודע את מידת ההרס לנפשותיהם של החיילים הצעירים בשרות המביש והמתיש בשטחים.

אבל אתה ממשיך בשיגרת המוות והשנאה תוך כדי טירפוד כל מאמץ לפתרון.

ולכן, בצער, אני מחזיר את מכתבך.

בצער   ובבושה

אני אלון-לי גרין, פעיל בנושא זכויות עובדים:

אני אלון-לי גרין מדליק משואה זו למען העובדות והעובדים במדינת ישראל. עובדות ועובדים אשר סובלים מהתקפות חוזרות ונשנות מצד ממשלות ישראל ושותפיהם, בעלי ההון.

בשנה החולפת הראו העובדים כי כאשר הם מתאגדים למען שמירת זכויותיהם הם גם מנצחים. ראינו זאת אצל המאבטחים, האחיות, עובדי הקופי בין, המלצריות בקופי טו גו וכמובן המורות.

אם ניתן להפיק לקח כל שהוא ממאבקים אלו הרי הוא שלא הכול אבוד, שאפשר וצריך לשנות. שאין כל סיבה להשלים עם ניצול ודיכוי במקום העבודה או בכלל.

 

את משואה זו אני מדליק בתקווה כי שנת השישים לישראל תהיה שנה של מאבקים חברתיים שישמו קץ למדיניות הניאו-ליברלית הדורסנית. שנה שבה יבינו מקבלי ההחלטות אחת ולתמיד כי מה שטוב לפועל טוב לישראל. שנה שתתחיל עידן חדש שבו אנשים לפני רווחים לא תהיה רק סיסמא אלא גם מדיניות.

 

גיורא סגל, מורה ומחנך:

אני  גיורא סגל, בנם של שרה ומרדכי, אביהם של רשף ושחף, החבר והאיש של שלומית, מדליק משואת אש זאת לכבוד מאבקו האמיץ של ציבור המורים העל-יסודיים בישראל.

ציבור המורים שניהל לאחרונה מאבק מתיש בן חודשיים ימים למען שיפור מעמדו של המורה במדינה, מאבק ממושך למען חינוך טוב יותר, מאבק ללא לאות למען התלמידים ולמען הענקת תנאי למידה סבירים יותר.

היה זה מאבק שנולד מתוך מצוקה וקשיים יומיומיים.

מאבק שנולד מתוך כתות עמוסות במספר בלתי אפשרי של תלמידים, מאבק שיצא מתוך כתות לוהטות בימי קיץ ומקפיאות בימים של חורף, מאבק מתוך כתות בהן כבר ניתן למצוא תלמידים על סף מחסור במזון, מאבק שנולד מתוך מצוקה כלכלית של המורים בתחילת דרכם, מאבק שנבע מתוך חוסר תגמול הולם למורים ותיקים.

מאבק שנולד מתוך חוסר כבוד של הממשלה לחינוך, מאבק שביקש להפסיק את הפגיעה המתמשכת בתקציבים המיועדים לחינוך, מאבק שמאס בהאצת התהליך של הפרטת מערכת החינוך.

לא פעלנו בחלל הריק.

פעלנו בארץ בה מתנהלת מערכה מתמשכת הבאה לפגוע בהישגיהם של העובדים, פעלנו במקום בו חש כל אדם עובד כיצד מתחולל כרסום מתמשך בהישגיו הסוציאליים. כיצד הופך מקום עבודתו לבלתי בטוח, כיצד הוא אינו יודע מה ילד יום. פעלנו במקום בו העשירים מתעשרים ושכבות המצוקה מתרחבות והולכות.

משואה זו תאיר גם לכבוד הסולידאריות שמאבק זה היה עד לה. סולידאריות בין מורים יהודים וערבים, סולידאריות של ציבור ההורים עם מאבק המורים, וסולידאריות של ציבורי עובדים אחרים כלפי מאבק המורים.

בוקר בוקר הפגינו המורים בכיכרות ירושלים, חיפה, בת–ים, נצרת ואום אל פאחם. יום יום זכינו להבעות תמיכה מארגוני עובדים ומאזרחים מן השורה.

 

מעל במה זו אני מבקש לברך את מאבקם של המורים בבולגריה, באנגליה, ובמקומות אחרים בעולם. מאבקם הוא מאבקנו.

 

באופן אישי ובמיוחד, אני מבקש לברך מעל במה זו את המורים הפלסטינאים בגדה המערבית הכבושה וברצועת עזה הנצורה. אני מאחל לכם שאתם ותלמידיכם תוכלו להגיע בוקר בוקר לבית הספר ללא מחסומים ובדרכים הראשיות. אני מאחל לכם ולנו שבשנה הבאה נזכה אנחנו בשני העמים לא לשמוע עוד את רעם המטוסים ורעם הפצצות.

יגאל עזרתי , התיאטרון הערבי-עברי ביפו:

ערב טוב,

"אי של שפיות" – כך מכנים את התיאטרון שלנו, התיאטרון הערבי-עברי ביפו.

זהו אי שבו כל בוקר נכנסים אליו אנשים מכל הגזעים, המינים, הצבעים, הדתות והמגדרים ואף אחד לא בודק אותם בכניסה. אף אחד לא שואל אותם מאיפה באו ולמה באו ומי היה אבא שלהם. אף אחד לא שואל אותם אם יש להם נשק או אם ארזו את התיק לבד.

זהו אי שבו הויכוחים היחידים הם על אומנות, אי שבו כל אחד מוערך רק על פי פועלו וכישוריו במקום. אי בו אין אדונים ומשרתים, אין מיוחסים ומופלים, אין כאלה שיש להם זכויות היסטוריות וכאלה שאין להם. זהו אי שאין בו כאלה שיש להם חוקים תומכים מאחוריהם וכאלה שאין להם. זהו אי בו אפשר לשמוע את כל השפות בעולם, את כל סוגי המוסיקה , השירה והספרות. אי בו אתה יכול לפגוש את האחר ואת האחר שבך.

 

לנו יש חלום, שיום אחד, כל מדינת ישראל  תהיה אי כזה.

 

 

ליליה פתר, פעילה בנושא מהגרי עבודה:

אני ליליה פתר מדליקה משואה זו לכבוד כל אלה שלא מוכנים להתפשר  עם עוול, קיפוח, אי-צדק, שנאת זרים, גזענות, כיבוש עם אחר, ולא מסתפקים בגניחות וקללות מול טלוויזיה או בחתימת עצומות, ולא אומרים "אנחנו כבר זקנים מדי" או מיואשים מדי, אלא מחפשים איך בפועל לצמצם, ככל שבכוחם, את העוולות האלה, מחפשים ומוצאים במאה ואחת דרכים – במחסומים, במרפאות, בעמותות זכויות אדם, בארגונים החברתיים, מעל במות ובתנועות נוער; לכבוד כל אלה שמוצאים איש איש את הדרך המתאימה לו להבקיע סדק  בתוך גוש הבטון האטום שמולנו  (ביני לביני אני קוראת לו גוש הגבינה המצחינה) בתקווה שכל הסדקים האלה יפוררו יום אחד את הגוש כולו.

 

בראש וראשונה אני רוצה לשלוח מכאן את אור המשואה הזאת ליקיריי, למתנדבות ומתנדבי מוקד סיוע לעובדים זרים, רובם המכריע  צעירים ממני בעשרות שנים, שלא חדלים להפתיע אותי בתבונתם , באחריותם, ובמסירותם למהגרי העבודה, לפליטים ולקורבנות הסחר ושאני לא חדלה ללמוד מהם כל שבוע משהו חדש. בעשר שנות קיום המוקד, בשקדנות ובאי-נואשות מול כל האטימות , הצלחנו להזיז לא מעט אבנים בדרך.

 

 

אהוד שם טוב, הטלוויזיה החברתית:

אני אהוד שם טוב, מדליק משואה לכבוד כל אותם האנשים ההגונים שמסרבים:

• מסרבים לשרת כחיילים בסדיר או במילואים בצבא הכיבוש והדיכוי.
• מסרבים להאמין לנרטיב הציוני כנרטיב צודק.
• מסרבים להאמין שהכיבוש התחיל רק בשנת 67.
• מסרבים לטשטש ולשכוח את אסון הנכבה ולחגוג את העצמאות על חשבון עצמאותו של עם אחר.
• מסרבים להאמין שחומת ההפרדה קשורה לביטחון.
• מסרבים להאמין "שאין עם מי לדבר".
• מסרבים להאמין לדובר צהל.
• מסרבים לקבל את סדר היום הביטחוני כלכלי כפי שהוא מוצג באמצעי התקשורת על ידי סוללת פרשנים ביטחוניים וכלכליים.
• מסרבים לעבוד בחברות קפיטליסטיות ולשרת את בעלי ההון.
• מסרבים להפנים את המילים המכובסות, שאנשי הביטחון והכלכלה ממציאים ושכלי התקשורת מפתחים, כגון: חיסול ממוקד, חישוף, בידוק, או צמיחה, אבטלה טבעית, שוק חופשי, כלכלה חופשית וכולי.
• מסרבים להשתיק את התחמשותה של ישראל בנשק גרעיני. התחמשות שנעשית מחוץ לדמוקרטיה הישראלית, במחשכים תוך הונאת הציבור. התחמשות שגוררת את עמי האזור למרוץ התחמשות גרעיני, כימי וביולוגי.
• מסרבים להריסת בתים: ביפו, בכפר שלם, בישובים הבלתי מוכרים בנגב, בקרית גת, בגליל.
• מסרבים לשתף פעולה עם התאגידים המסחריים, שמעדיפים להשקיע בפעילות למען הקהילה, על מנת להסתיר את אזיקי הזהב בהם הם כובלים לא פעם את עובדיהם, עובדים שהם קורבנות המשטר הקפיטליסטי בישראל.
• מסרבים לשתוק לאור גילויי הגזענות של החברה הישראלית, ממגרשי הכדורגל, דרך מעסיקים שמפלים עובדים על פי מוצאם ועד לחברי ממשלה שמפלים בהקצאת המשאבים.
• מסרבים לזרום עם הזרם ולומר "ככה זה", "אין מה לעשות", "ככה זה היה מתמיד"…
• מסרבים לראות בחוק דבר קדוש רק בגלל שהוא חוק, מבלי לפקוח עיניים ולראות את מי הוא משרת והאם הוא מתיישב עם ערכים ועקרונות אנושיים.
• מסרבים למחוק היסטוריה ותרבות של עמים אחרים, בשם כור ההיתוך הישראלי.
• מסרבים לניסיונות הממסד ובעלי ההון, לטשטש את ההכרה המעמדית שלנו ולטעת בנו זהויות נוספות כדי להפריד ולמשול בנו.
• מסרבים לשתוק כאשר אנו רואים איך התנחלויות קמות על מנת לבתר את  הגדה המערבית לחלקים, על מנת למנוע רצף טריטוריאלי שימנע את הקמתה של מדינה פלסטינית.
• מסרבים לכנות את המאחזים הלא חוקיים, בשם לא חוקי, כי כל ההתנחלויות אינן חוקיות.
• מסרבים לנסוע בכבישים לעשירים בלבד כמו כביש 6 ובכבישים ללבנים בלבד כמו כביש 443.
• מסרבים לקבל את החלטות בית המשפט העליון כאורים ותומים, כל עוד הוא מהווה כלי משפטי להכשרת מאות התנחלויות, להכשרת חומת ההפרדה, עינויים, גירוש, חיסולים ודיכוי. שופטי בתי המשפט הישראלי ובראשם אהרון ברק, שימשו מכשיר מוסרי ומשפטי לקברניטי המדינה והצבא לעבור על חוקי המשפט ההומניטארי הבין לאומי ומוציאים, בשם הביטחון, את מדינת ישראל ממשפחת האומות הנאורות.
• מסרבים לראות בשואה שעבר העם היהודי כסמן היחידי לטרגדיה, שכל מה שאינו דומה לה, אינו נחשב. בדרך של השוואה זו, מנקה את מצפונה ונמנעת ישראל מלהעניק סיוע לשואות של עמים אחרים שתושביהם משוועים לעזרה ואף מתדפקים על דלתותיה של מדינתנו האטומה לאסונם.
• מסרבים לאכול חיות ומסרבים להאמין שהאוכל הטבעי והבריא של בני האדם הוא פרה, כבש, אווז או תרנגול פרי תעשיית הבשר שממיתה שואה על מיליוני בעלי חיים. מיותר לציין שסיבה מהותית לעליית המחירים ולרעב בארצות העולם השלישי, נובעת מהפניית מיים וייבול במקום לתזונת בני אדם להאכלת חיות, שנולדו על מנת שיאכלו.
• מסרבים למגמה השטרסלרית ההולכת ורווחת, כי הסוציאליזם מת והקפיטליזם היא מילה נרדפת לחופש, שוויון ודמוקרטיה.
• מסרבים להשתעבד לתוכניות הריאליטי בטלוויזיה, תוכניות שמטרתן להשפיל ולבזות אנשים בשידור חיי, על מנת לצבור רייטינג, באמתלה שמדובר במציאות, וכמובן על מנת להשיח את דעתנו מהדברים המהותיים לחיינו.
• מסרבים להניף ולהתגאות בדגל ישראל, כל עוד ישראל כובשת, מדכאת ורומסת את כבודם של האנשים החיים בה ובשכנות לה.

ולסיום,

כמי ששותף לעשייה החברתית באמצעות "הטלוויזיה החברתית" אני רוצה להקדיש משואה זו, גם לפעילות ולפעילים, שמקדמים ויוצרים תקשורת עצמאית ואקטיביסטית בישראל, תקשורת שמהווה עבור אנשים רבים מקור ידע, העצמה, השראה, חשיבה ביקורתית ואולי אף הנעה לפעולה.